תעשיית המוסיקה

אתמול הלך לעולמו ג'ורג' מרטין, המפיק והמעבד המוזיקלי הכה מוערך, הידוע גם כחבר החמישי הלא רשמי בביטלס, ואדם שאין הרבה ספק בדבר תרומתו להסטוריה של המוזיקה וטכנאות האולפן בכלל, והביטלס בפרט (יכול להיות שזה אותו דבר גם ככה).

משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם פשוט כנראה היו הכי טובים שיהיו. ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שת'כלס, היה להם מזל שהם מצאו אחד את השני. משהו מעצבן בזה שזה פשוט לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת, ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם גרמו לתקופה שלמה לקרות.

העולם נותן לנו את האפשרות גם להיות מפיק ממוצע, אמרגן ממוצע, איש שיווק ממוצע, איש בוקינג ממוצע, וגם להרים אתר אינטרנט ממוצע ולהקליט באולפן ממוצע. חבל לבזבז כסף ולהתרכז במה שאתם יחסית טובים בו, כשאתם יכולים בקלות לעשות הכל לבד, ובממוצעות האופיינית לכם!

הוא חנק כמעט למוות את חברתו, מיי פאנג, והשאיר חבורות אדומות עמוקות סביב הצוואר שלה. הוא כמעט הרג את הגיטריסט שלו, אד דייויס קטן הקומה, כשחבט בראשו עם מאפרת אבן גדולה וגרם לו לאבד את ההכרה. הוא שבר שן של מוזיקאי אחר בעוד התקף זעם מחורפן ושיכור. ולבחור אחר הוריד חתיכה מהאף בנשיכה ושבר את הסקסופון שלו. יאללה חגיגה. רוק אן רול!

לפעמים היה לנון מערבב LSD טהור בקנקן התה שהיה מחזיק במושב האחורי של הרולס רויס הפסיכדלית שלו. הוא היה מכין לך כוס חזקה של תה. "הנה, נסה קצת מזה!" או-קיי... ואז היה נשען לאחור ונהנה ממסיבת התה של הכובען המטורף. שמי המרמלדה וכל השיט הזה.

הכותב, אשר עם השנים הרגיש שהולך שולל על ידי לנון, היה מעריץ נלהב של לנון בצעירותו, והכעס ניכר לאורך כל הקטע. אך העובדות ההיסטוריות כאן נכונות (כולל אחת מדהימה ששלחה אותי לחיפושים אחר אימותים נוספים), והתזה אותה פורש בפנינו בקוורדס, אשר מוליכה מילדותו ועד הרצח ברחובות ניו יורק, משכנעת למדי, וגם סותמת לא מעט חורים שהיו לי לגבי לנון.

בשלהי שנות ה-90 ערך ארגון התסריטאים בארה"ב שביתה כללית, שאיימה לגרום נזק אמיתי לרשתות הטלוויזיה. סדרות רבות שידרו עונות קטועות, ואחרות הורדו לגמרי. קברניטי הרשתות חיפשו בכל מקום משהו טלוויזיוני שאפשר להפיק ללא תסריט, ובין היתר נחתו על תכנית בשם הישרדות, שהציגה פורמט שנודע לימים כ"ריאליטי".

הפילוסופיה שלי הייתה פשוטה פעם, עד שבאו ולכלכו אותה עם דברי טעם. הקאבר, הנחתי, צריך להיות משהו שמורכב בזריזות, מתחלף בקביעות, והכי חשוב, שיר שאין סיכוי שמישהו בקהל לא יכיר. אם הייתי רוצה להשמיע לאנשים שירים שהם לא מכירים ואני חושב שהם יאהבו, הייתי משמיע להם שיר שלי

“I need to go practice” – אריק קלפטון, אחרי ששמע לראשונה את ג’ימי הנדריקס בהופעה קשה לזהות באמת כשכתבת משהו שראוי שמישהו אחר ישמע. כשזה הבייבי שלך, אתה לא תמיד תראה את החסרונות שלו, ולא כל כך תבין למה אנשים אחרים לא אוהבים אותו כמו שאתה אוהב.   כישרון זה בעצם כמו מזל. שניהם קונספטים לא מוחשיים, שבאים לתאר תופעה …