תעשיית המוסיקה

נראה לי שהדבר היחיד שמאפיל על מסע חייו של ג'ון פרושנטה הוא המסע המוזיקלי שלו. או שבעצם, למה להתפלסף. בלי הראשון סביר להניח שגם השני לא קיים, וגם ככה אפשר לספר את הסיפור שלו דרך המוזיקה בלבד.

וכן, ג'ימי פייג' יודע מה הוא עושה עם הגיטרה, וכן, Stairway To Heaven היא קלאסיקת רוק שמעטות משתוות לה, אבל מעבר לזה הם בעיקר מציגים זמר עם קול מעצבן, מלודיות בלתי זכירות בעליל, אחריות עבור המון רע שקרה במוזיקה מחוץ לגטו ב-40 שנה האחרונות, ומקום של כבוד ברשימת הלהקות הכי אובר-רייטד ברוק

זה קצת נשמע שמשה פרץ מצליח לחיות ממוסיקה בארץ, אבל זה, על פי כמעט כל אנשי סצנת המוסיקה בארץ, אמור להיות בלתי אפשרי. רוב המזלזלים במוזיקה הים-תיכונית אולי לא יעריכו את כישוריו, אבל בקרב הקהל אליו הוא פונה, נשמע שהם מעריכים אותו מספיק בשביל לשים לא מעט כסף בכיסיו (כנראה באופן מילולי מדי, על פי צוות החקירה).

אז תתרווחו, תגבירו קצת את הווליום, ותתכוננו לכמה רגעים של "וואו, זה השיר הזה" וגם כמה "מה, זה של אלה ששרים את השיר ההוא".

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של "הפרוייקט של איתמר אשפר". זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של "סוף שבוע רגוע בגלגל"צ". זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.

הם לא מדברים הרבה. גם כשהם צריכים להגיד משהו אחד לשני, הם משתדלים לתקשר בתנועות ידיים. הם גם לא זזים יותר ממה שממש צריך. הגיטריסט דווקא מתנועע מעט, ואפילו מגניב מבטים לקהל מדי פעם, אולי רק כדי להוכיח שזה אכן בן אנוש שמנגן עכשיו. כי זה לא ממש ייתכן, מה שקורה עכשיו על הבמה.

הכל נראה מקצועי ומלוטש, חוץ ממה שלא בשליטת היחצ"ן. אתה מסתכל עליו מהצד ויודע שאין לו שום סיכוי. Girls should want to sleep with you, guys should want to be you אומרים, ובו אין לא את זה ולא את זה. הוא פשוט לא מעניין, לא מרגש, ונשמע כמו כל כך הרבה דברים אחרים ששמעת כבר. זה כל כך ברור, ונראה שרק הוא לא יודע את זה.

בימים הלא כל כך רחוקים שלפני תוכנות העריכה הדיגיטלית, היית נכנס להקלטות ולא יוצא עד שהגשת כל מילה בשיר כמו שצריך. בימינו, הכלים האלה מאפשרים לזמרים פחות טובים להישמע כבעלי יכולת טכנית גבוהה ומדוייקת. כמו סטרואידים בענפי הספורט השונים, נהיה קשה מאוד להבדיל בין אלו שיכולים לבני התמותה הרגילים. וזה מרגיש כמו רמאות, אבל גם קצת לא.

להקת טטראן, טריו פרוג-רוק אינסטרומנטלי ישראלי, שמכיל את תמוז דקל, אופיר בנימינוב ודן מאיו . חוץ מזה אני לא יודע עליהם כלום, מעבר לשלושה דברים

הרי מוסיקה היא מעט יותר מלדעת להרשים את מרגלית צנעני או שרית חדד. תהליך היצירה הוא כל כך מורכב ומרוחק מעיני הקהל שאני לא כל כך מבין למה אף אחד לא מנסה להרים תכנית שתהיה מעניינת גם לקהל וגם לאנשי המקצוע. בדרך כלל אני לא נוטה לעשות עבודה של אחרים, אבל אני חש תחושת שליחות כאשר אני מציג "שלושה רעיונות לתכנית ריאליטי מוסיקה טובה יותר".