Words and Music איש איש ומנגינתו

הבלוג מצטרף למאה הכמה שלא נהיה בה ועובד לפורמט וידאו, בערוץ היו-טיוב החדש. בסרטון הראשון אני משוחח על גילוי מבחינתי מרעיש על מה היה עושה ג'ון לנון כדי להוציא ביצועי רוק מושלמים.

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם בגלגול אחר הייתי נוסע להמבורג, אי שם בתחילת שנות השישים, עם חבריי ג'ון לנון, פול מקרטני, סטוארט סאטקליף ופיט בסט (כי בגלגול הזה אני צנוע ואני מחליף רק את ג'ורג' הריסון).

חברות הפצה של מוזיקה הפכו לנדבך חשוב מאוד בחיי מוזיקאים בשנים האחרונות, ובתקופה הקרובה ניכנס קצת יותר לעומק של כמה מהחברות והשירותים המובילים, כאשר דיסטרוקיד בראשם

כבר לא קל למצוא גרסאות מונו של שירי הביטלס, כפי שהופצו במקור. כל הקלטותיהם, החל מ-Meet the Beatles, האלבום השני שלהם, ועד האלבום הלבן, ב-1968, זכו לגרסאות מונו וסטריאו. אבל באותה תקופה הסטריאו נחשב למעין בונוס, באותו אופן שהיום תיכלל גרסת תלת-ממד של סרט, למרות שלמעטים יש את האמצעים הטכנולוגיים כדי לצפות בסרט באופן שכזה. אז אנחנו מפסידים משהו?

אז עניין הרצח של ג'ון לנון ממשיך להעסיק אותי, כמו הניסיונות שלי להבין בצורה כלשהי את המניעים של הרוצח. כך נתקלתי בסרט דוקומנטרי מ-1988, כנראה שודר לראשונה בתוכנית פרונטליין, אשר כלל מספר קטעי אודיו מחקירותיו השונות של מארק דייויד צ'אפמן, הרוצח, וכן משיחות שערכו אתו פסיכולוגים בבית הכלא. את הציטוטים האלה תרגמתי כאן, עבור אלו מכם שממשיכים להיות מסוקרנים, כמוני.

אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק