תעשיית המוסיקה

היום, יום ראשון ה-21.10, יחול יום השנה למותו של האיש הכי עצוב בעולם, הזמר והיוצר האמריקאי אליוט סמית'. את שיריו על דיכאון, התמכרות ומוות היה מגיש בקול נוגה חצי לוחש, עד שדקר את עצמו למוות על ידי שתי נעיצות בלב של סכין מטבח

אבל פתאום כל אמן לא ממש מוצלח, שחלום חייו הוא להיות ה-מיינסטרים והוא פשוט עוד לא הגיע לשם, מגדיר עצמו כאמן אינדי. וזו כבר לא הגדרה של סגנון או גישה, אלא הסבר למצב הקריירה שלהם. בכל זאת, יש עדיין כמה הבלחות גם בסצנה המקומית של מוסיקאים שנשמעים בעיקר כמו עצמם, כלומר הכי אינדי שיש.

אבא שלי עדיין צוחק עלי על כך שבגיל שבע אמרתי, ברצינות ילדותית אופיינית, שאפשר ללמוד הרבה על החיים מסופר מריו, משחק הנינטנדו האהוב עלי באותם ימים (טוב נו, גם היום. על מי אני מנסה לעבוד). והאמת, אני עומד מאחורי המשפט הזה עד היום. אבל יותר אפילו מסופר מריו, אפשר ללמוד הרבה על החיים מאמנויות הבמה. אז לפניכם עשרה דברים שאפשר ללמוד על החיים מאמנויות הבמה. גזור ושמור, וזה.

אך השירים הארוכים שכן צעדו גבוה, יצירות מופת כגון "רפסודיה בוהמית" של קווין ו"היי ג'וד" של הביטלס, האחרון באורך של כמעט 8 דקות (וגם שניים מהשירים הארוכים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון באנגליה), מלמדים אותנו על הסיבה האמיתית ששירים ארוכים אחרים לא הצליחו – ריבוי קטעים מיותרים.

DYGE - שיר קצר והרבה יותר מדי קליט בשביל לא להיכנס, למרות שכרגע אין הסכמה בכלל על איך הוא צריך להישמע. איתמר שומע פופ אמיתי (כולל לה-לה-לה בקולות השניים), אני דווקא שומע מלא דיסטורשן (בלי שום לה-לה-לה). מקור ההשראה לשיר הוא חלון הראווה של חנות שמלות קטנה בשינקין, עליו מודבק שלט קטן בכתב יד – "מגיע לך". כמה פשוט, כמה גאוני.

לא, זה לא קל לכתוב טקסט לשיר, בטח שלא טקסט טוב. אבל אם נולדת בלי הרבה כישרון, ויוצאות לך שורות כגון “War is stupid, and people are stupid”, כמו שכתב בפואטיות רבה בוי ג'ורג' בשיר "”War Song, אין הרבה שאתה יכול לעשות. אבל יש שורות שעל פניו נשמע שהן פשוט תוצר של עצלנות גרידא, ללא התחשבות במוצר המוגמר, והן קצת יותר חורות לאוזן, במיוחד כשהן באות בתוך טקסט קצת יותר קוהרנטי מאשר ההגיגים של אמינם.

כדי להכריח את עצמי להיכנס לעניין, השיר השני שניגנתי היה אחד מאותם שירי שטות שאף פעם לא מוצאים את דרכם להופעה. השתיקה הרועמת שליוותה את סיומו הסבירה, בצבעים מרהיבים, בדיוק למה השירים האלה לא מוצאים את דרכם להופעה. יכול להיות שכאן כבר איבדתי אמון בניסוי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

בכמה שעות שהוא ישב אצלי ניגנתי לו לא מעט משירי, ודיברנו על מוסיקה בכלל, ועל חנות הירקות שיש לי מתחת לבית (פטיש של תל אביבים שמגיעים לגבעתיים, מקום מושבן של אינסוף עגבניות ומלפפונים). יצאתי מהפגישה איתו בתחושה אדירה.

בתגובה לתגובות, וגם בעצתה של ידידה קרובה, החלטתי להציג כמה דוגמאות של זמרים גדולים שמנסים, אפילו אם לא תמיד בהצלחה, לבצע גם מול קהל את הקטעים היותר מסובכים בשירים שלהם.

השיר בכלל התחיל כטקסט מאוד אישי מבחינתו, והוא ממש לא התכוון להראות אותו לשאר חברי ההרכב. אבל ריק - המפיק המוסיקלי של האלבום עליו התחילו לעבוד לאחרונה - מצא אותו במחברת שלו באחד מביקוריו לפני ההקלטה, התאהב בעצב העצום שהיה במילים ושכנע אותו לשתף את הטקסט בחזרה הבאה.