וכן, ג’ימי פייג’ יודע מה הוא עושה עם הגיטרה, וכן, Stairway To Heaven היא קלאסיקת רוק שמעטות משתוות לה, אבל מעבר לזה הם בעיקר מציגים זמר עם קול מעצבן, מלודיות בלתי זכירות בעליל, אחריות עבור המון רע שקרה במוזיקה מחוץ לגטו ב-40 שנה האחרונות, ומקום של כבוד ברשימת הלהקות הכי אובר-רייטד ברוק
את השם לד זפלין קיבלה הלהקה מקית’ מון, המתופף האגדי של The Who, שחזה שהפרוייקט הזה ימריא בערך כמו בלון שעשוי מעופרת (חברי הלהקה העדיפו את דימוי הצפלין). הוא כמובן לא ממש צדק בנבואתו הפסימית – הרכב הרוק הכבד של רוברט פלאנט וג’ימי פייג’ נחשב לאחת מאגדות הרוק שלנו – אבל קשה להתווכח עם מניעיה של נבואתו. הזפלינים פשוט לא להקה עד כדי כך טובה, וההערכה אליה כבר מזמן איבדה פרופורציות.
וכן, ג’ימי פייג’ יודע מה הוא עושה עם הגיטרה, וכן, Stairway To Heaven היא קלאסיקת רוק שמעטות משתוות לה, אבל מעבר לזה הם בעיקר מציגים זמר עם קול די מעצבן, מלודיות בלתי זכירות בעליל, אחריות עבור המון רע שקרה במוזיקה מחוץ לגטו ב-40 שנה האחרונות, ומקום של כבוד ברשימת
הלהקות הכי אובר-רייטד ברוק
The Doors – אני מכיר הרבה אנשים שטוענים שהם אוהבים את הדורס, אבל אף אחד שבאמת שומע אותם. הסיבה העיקרית לכך, לדעתי, היא שכדור שבא קצת אחרי דור ילדי הפרחים, קנינו את כל הסיפור של ג’ים מוריסון, שבזכרוננו הרומנטי היה קצת משורר, קצת סמל סקס והרבה זמר, אבל במציאות היה בעיקר הרבה משוגע, והרבה נרקומן. מסתבר שכמה משפטים זכירים, התערטלות אחת בלתי נשכחת ומוות מסתורי באמבטיה צרפתית מסדרים לך מקום טוב בהיכל התהילה. שיהיה. ((וזה, סתם כי בא לי).
Led Zeppelin – כמו הדלתות, כך גם לד זפלין היא אחת מאותן להקות שרבים בעולם המוזיקה מתביישים להתוודות על חוסר החיבה אליהם. אבל היא שם, והיא מוצדקת. סאונד מלוכלך וזמר עם הרבה ריאות ומעט מכל דבר אחר לא הצליחו לגבור על הדיסטורשן של פייג’, והנה אנחנו מדברים עליהם עד היום, בלי שיש לנו יותר מדי מה להגיד.
Radiohead – ב-1995 הלכתי להופעה היחידה של R.E.M אי פעם בארץ. מיד לאחר מופע טרום החימום של שלמה גרוניך (שלמה גרוניך?) עלתה לחמם את המאסטרים להקה של ילדים בריטיים חביבים בעלי להיט אחד גדול בשם קריפ (“יש לנו עוד שירים חוץ מזה”, נשבע תום יורק בפני הקהל לפני שהתחילו לנגן אותו). רדיוהד היו אז בעיצומו של מסע ההופעות לקידום אלבומם השני, The Bends, שבעתיד עוד יוודע כאלבום הטוב האחרון של ההרכב (גם הוא, בשמיעה חוזרת היום, לא מחזיק מעמד, לדעתי). כשיצא האלבום השלישי שלהם, OK Computer, כבר פשוט נהיה טרנדי להכתיר את ההרכב כמלכי הרוק, ואת האלבום כפאר היצירה המוזיקלית (לא תוכלו למצוא רשימה של “האלבומים הטובים ביותר” – חוץ משלי, כמובן, מבלי שיופיע בה). אף אחד לא שם לב שמדובר באלבום פושר למדי, בטח ביחס לקודמו, ורדיוהד התקבעה לה כמין עובדה מוגמרת כזו. מאז היא ממשיכה להוציא אלבומים שאף אחד לא באמת שומע, אך שכולם מפארים. (ההופעה שלהם אז הייתה מעולה, אגב).
The Rolling Stones – קשה להאמין ש-40 שנה אחרי השיר הטוב האחרון שלהם, ו-50 אחרי האלבום הטוב האחרון שלהם, עוד מדברים על ההרכב הזה. לא ברור אם מדובר באינרציה, חיבה יתרה לפיות גדולים או לאנשים שמחליפים את דמם, או סתם התערבות של ג’ון לנון שם למעלה, אבל אני מקווה מאוד בשביל מיק ג’אגר שהוא מודה כל יום לאלוהים (או, כאמור, ללנון), שאף אחד עדיין לא צוחק. אבל זה יבוא.
The Beatles – אתה כמובן לא חייב להיות גרוע בשביל להיות מוערך יתר על המידה, והביטלס הם הדוגמה הקלאסית לכך. אף אחד לא באמת טוב כמו שמתארים את הביטלס. אף אחד.
רוצים להביע את הסכמתכם, או זעמכם? אשמח לשמוע.
נכתב – על הספה שלנו
וסתם בשביל הכיף, הנה פיטר גריפין מפאמילי גאי מדבר על הסנדק (כי זה כאילו קצת קשור):
http://www.youtube.com/watch?v=BAR-GxoFwBI
עריכות:
26.7 – הוספתי לינק לגרף המכירות של Radiohead
