המדריך לכתיבת שיר גרוע

שתפו אותי!

אז זו אולי אנלוגיה קצת קיצונית, אבל באותו הרגע זה פשוט מרגיש לך כאילו לעולם לא תוכל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת. “אולי יש מספר רעיונות מוגבל”, אתה חושב לעצמך, “ופשוט ניצלתי את כולם”. אתה מנסה בכוח, אבל אלא אם כן אתה רוצה לכתוב שיר מזרחי, זה לא באמת יכול לעבוד (מעניין אם יוסי גיספן אי פעם חווה מחסום שכזה).

The distance lets me dive right in, try to regain everything, or at least explain it
Winds, Stronger (2008)

באנגלית קוראים לזה Writer’s Block, ובעברית בטח משהו דומה, אבל בפעמים הראשונות שאתה חווה אותו זה לא מרגיש לך כמו מחסום, אלא כאובדן יכולת מסויימת לעד. בבייסבול, ענף ספורט שאני מחבב במיוחד, זה אף מוכר פורמלית כמחלה, עם שם והכל –  מחלת סטיב בלאס, על שם זורק שהיה אפילו לא רע לכמה שנים, עד שלפתע אבדה לו היכולת לשים את הכדור איפה שהוא רוצה. יום אחד הוא קם בבוקר ולא ידע איך עושים את מה שהוא עושה ברמה הגבוהה ביותר מאז שהיה ילד. הוא ניסה במשך שנים כל דבר שרק יכל, אך בסופו של דבר פרש ממשחק מבלי שהצליח לשחזר את הדבר הכי טבעי בשבילו.

אז זו אולי אנלוגיה קצת קיצונית, אבל באותו הרגע זה פשוט מרגיש לך כאילו לעולם לא תוכל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת. “אולי יש מספר רעיונות מוגבל”, אתה חושב לעצמך, “ופשוט ניצלתי את כולם”. אתה מנסה בכוח, אבל אלא אם כן אתה רוצה לכתוב שיר מזרחי, זה לא באמת יכול לעבוד (מעניין אם יוסי גיספן אי פעם חווה מחסום שכזה). אבל לאחר כמה תקופות שכאלה אתה לומד לקבל אותן בהבנה, ופשוט מחכה להשראה, שאתה כבר יודע שתבוא, בזמן שלה.

אבל מה היא אותה השראה? אמנים רבים אשר נשאלים למקור האמנות שלהם נוטים, במה שנראה כצניעות במבט ראשון ואיזשהו סוג של התפארות עצמית במבט שני ושלישי, לתאר את החוויה כאלוהים שפשוט מדבר דרכם. הסיבה לזה ברורה, בשבילי. כשזה בא, זה זורם בכזו טבעיות שאתה כמעט ולא יכול לייחס את זה לעצמך. אני לא חושב שיש משהו בחיים שהשקעתי בו כל כך מעט מאמץ כמו שיר טוב. על שיר גרוע עובדים הרבה יותר קשה. שיר טוב פשוט כותב את עצמו.

אבל בכל זאת, למה עכשיו ולא אתמול? למה במקום כזה ולא במקום אחר? הרי אין דבר שיותר מתסכל אותנו, בני האנוש, מאשר להתמודד עם משהו ללא סיבה והסבר, בעיקר על מנת שנוכל לשחזר את הרגע. וגם אין ספק שזה משהו שיכול לחלוף. שורות ארוכות של אנשים שהיה להם את זה ברגע מסויים בחיים ולא עוד מוכיחות את זה (I’m looking at you, Mick Jagger).

לפעמים, אנו נאלצים לזנוח את המדעי ולהתרכז באנקדוטלי. בחודשים הקרובים אספר כאן סיפורים שאספתי על השראה, חלקם של שירים שלי, חלקם של אמנים מעט יותר מוכרים, בנסיון לא אמפירי בכלל למצוא את מקור המוזות. עד שהיא תגיע, אשב מתחת לעץ התפוח ואראה טלוויזיה.

נכתב – על הספה שלנו

כל קשר בין נושא הפוסט הזה לבין העובדה שלא פורסם כאן כלום די הרבה זמן הוא לא מקרי בכלל.

שתפו אותי!