Words and Music איש איש ומנגינתו

ב-1991 נתקלו חברי אר. אי אם. בהתנגדות נחרצת מצד חברת התקליטים לבחירה הראשונה שלהם בסינגל, שיר בשם Losing My Religion, מכיוון שכלל מנדולינות. הלהקה גברה, והשאר הסטוריה. שנה לאחר מכן שוב נתגלו חילוקי דעות כאשר הבחירה שלהם בסינגל הראשון מאלבומם החדש התגלתה כשיר, רחמנא ליצלן, ללא פזמון.

נראה לי שהדבר היחיד שמאפיל על מסע חייו של ג'ון פרושנטה הוא המסע המוזיקלי שלו. או שבעצם, למה להתפלסף. בלי הראשון סביר להניח שגם השני לא קיים, וגם ככה אפשר לספר את הסיפור שלו דרך המוזיקה בלבד.

וכן, ג'ימי פייג' יודע מה הוא עושה עם הגיטרה, וכן, Stairway To Heaven היא קלאסיקת רוק שמעטות משתוות לה, אבל מעבר לזה הם בעיקר מציגים זמר עם קול מעצבן, מלודיות בלתי זכירות בעליל, אחריות עבור המון רע שקרה במוזיקה מחוץ לגטו ב-40 שנה האחרונות, ומקום של כבוד ברשימת הלהקות הכי אובר-רייטד ברוק

זה קצת נשמע שמשה פרץ מצליח לחיות ממוסיקה בארץ, אבל זה, על פי כמעט כל אנשי סצנת המוסיקה בארץ, אמור להיות בלתי אפשרי. רוב המזלזלים במוזיקה הים-תיכונית אולי לא יעריכו את כישוריו, אבל בקרב הקהל אליו הוא פונה, נשמע שהם מעריכים אותו מספיק בשביל לשים לא מעט כסף בכיסיו (כנראה באופן מילולי מדי, על פי צוות החקירה).

אז תתרווחו, תגבירו קצת את הווליום, ותתכוננו לכמה רגעים של "וואו, זה השיר הזה" וגם כמה "מה, זה של אלה ששרים את השיר ההוא".

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של "הפרוייקט של איתמר אשפר". זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של "סוף שבוע רגוע בגלגל"צ". זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.