Words and Music איש איש ומנגינתו

אז עניין הרצח של ג'ון לנון ממשיך להעסיק אותי, כמו הניסיונות שלי להבין בצורה כלשהי את המניעים של הרוצח. כך נתקלתי בסרט דוקומנטרי מ-1988, כנראה שודר לראשונה בתוכנית פרונטליין, אשר כלל מספר קטעי אודיו מחקירותיו השונות של מארק דייויד צ'אפמן, הרוצח, וכן משיחות שערכו אתו פסיכולוגים בבית הכלא. את הציטוטים האלה תרגמתי כאן, עבור אלו מכם שממשיכים להיות מסוקרנים, כמוני.

אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק

מבחינתי הנושא כולו מיותר. הופעת הרכב ככלי לצבירת קהל וקידום המוזיקה חלפה מהעולם, יחד עם בואה של האפשרות של הקהל שלנו לשמוע את המוזיקה שלנו ברשת. כי בניגוד לתפיסה כאילו ההופעה החיה היא איזשהו תוצר של יצר בימתי בוער של האמן, זה פשוט היה כלי

אז הגעתם לרגע שהמוזיקה שלכם מוכנה, והגיע הזמן שכולם ישמעו אותה. בחרתם חברת הפצה של מוזיקה, והמוזיקה שלכם בדרך לכל המקומות שחשוב להיות בהם, ובעיקרם – ספוטיפיי. אבל אם אתם כאן, סביר להניח שהבנתם שהמשחק רק מתחיל עכשיו.

אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם.

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג'קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג'קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.