תעשיית המוסיקה

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם בגלגול אחר הייתי נוסע להמבורג, אי שם בתחילת שנות השישים, עם חבריי ג'ון לנון, פול מקרטני, סטוארט סאטקליף ופיט בסט (כי בגלגול הזה אני צנוע ואני מחליף רק את ג'ורג' הריסון).

חברות הפצה של מוזיקה הפכו לנדבך חשוב מאוד בחיי מוזיקאים בשנים האחרונות, ובתקופה הקרובה ניכנס קצת יותר לעומק של כמה מהחברות והשירותים המובילים, כאשר דיסטרוקיד בראשם

כבר לא קל למצוא גרסאות מונו של שירי הביטלס, כפי שהופצו במקור. כל הקלטותיהם, החל מ-Meet the Beatles, האלבום השני שלהם, ועד האלבום הלבן, ב-1968, זכו לגרסאות מונו וסטריאו. אבל באותה תקופה הסטריאו נחשב למעין בונוס, באותו אופן שהיום תיכלל גרסת תלת-ממד של סרט, למרות שלמעטים יש את האמצעים הטכנולוגיים כדי לצפות בסרט באופן שכזה. אז אנחנו מפסידים משהו?

אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק

אז הגעתם לרגע שהמוזיקה שלכם מוכנה, והגיע הזמן שכולם ישמעו אותה. בחרתם חברת הפצה של מוזיקה, והמוזיקה שלכם בדרך לכל המקומות שחשוב להיות בהם, ובעיקרם – ספוטיפיי. אבל אם אתם כאן, סביר להניח שהבנתם שהמשחק רק מתחיל עכשיו.

אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם.

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג'קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג'קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.

יכולתי להשתמש בפתרון הקל ופשוט להוריד את הפוסט, אך בלוגר זה קורץ מחומרים אחרים (לפחות הפעם). אז הנה לפניכם פוסט מעודכן בנושא הפצת המוזיקה שלכם ברשת, חברות הפצה למוזיקה ברשת המשמעותיות הפועלות כיום, וכל מה שצריך לדעת (ולא מופיע בפוסט הקודם).

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי שמנת עם תספורות מפגרות, אבל מסתבר שלקרוא לפופ מוזיקה מזרחית זו הדרך הכי קלה לאהוב מוזיקה מזרחית.