שירים של אחרים

הם לא מדברים הרבה. גם כשהם צריכים להגיד משהו אחד לשני, הם משתדלים לתקשר בתנועות ידיים. הם גם לא זזים יותר ממה שממש צריך. הגיטריסט דווקא מתנועע מעט, ואפילו מגניב מבטים לקהל מדי פעם, אולי רק כדי להוכיח שזה אכן בן אנוש שמנגן עכשיו. כי זה לא ממש ייתכן, מה שקורה עכשיו על הבמה.

הכל נראה מקצועי ומלוטש, חוץ ממה שלא בשליטת היחצ"ן. אתה מסתכל עליו מהצד ויודע שאין לו שום סיכוי. Girls should want to sleep with you, guys should want to be you אומרים, ובו אין לא את זה ולא את זה. הוא פשוט לא מעניין, לא מרגש, ונשמע כמו כל כך הרבה דברים אחרים ששמעת כבר. זה כל כך ברור, ונראה שרק הוא לא יודע את זה.

להקת טטראן, טריו פרוג-רוק אינסטרומנטלי ישראלי, שמכיל את תמוז דקל, אופיר בנימינוב ודן מאיו . חוץ מזה אני לא יודע עליהם כלום, מעבר לשלושה דברים

באמנות, לעומת זאת, בעיקר בזכותם של אמנים לא מצליחים, מקובל לחשוב שאין מטרה ברורה. זה נשבע שהוא כותב רק לעצמו ולא מעניינת אותו ההצלחה, וההוא מספר שבכלל היה מעדיף לשיר מול שני אנשים שמכירים את המילים של כל השירים מאשר מול אולם מלא באנשים חצי מעוניינים. I call, ברשותכם, Bullshit.

בואו נסכים שמה שאנשים אוהבים או לא אינו בהכרח מבטא את הטעם שלהם, דבר שמסביר ז'אנרים כמו דת' מטאל וראפ, מוסיקה גרועה שאת ההערצה אליה קונים בחנויות מובחרות יחד עם התלבושת המתאימה. הרי הקריטריון היחיד בשביל להיות אמן ראפ הוא: לרצות להיות אמן ראפ!

כמו רוב הדברים בעולם שלנו, יש כאלה שעושים, ויש כאלה שעושים טוב. לכולם יש שירים שהתחילו לאהוב רק לאחר כמה שמיעות, אך מה גרם לכם להקשיב לשיר שוב ושוב מלכתחילה? בהרבה מהמקרים התשובה היא הסאונד, משהו שבכל זאת האוזן שלכם נהנתה לשמוע, ורוצה לחוות שוב.

אין ספק שישנם דברים לא מעטים שמפרידים ביניהם לבין כל שאר בני האנוש שהתהלכו עד כה על כדור הארץ עם שיר בלב ומנגינה בפה, שאף אחד לא מצליח לחקות. אז מה בעצם עושה אותם לכל כך מיוחדים?

אז זו אולי אנלוגיה קצת קיצונית, אבל באותו הרגע זה פשוט מרגיש לך כאילו לעולם לא תוכל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת. "אולי יש מספר רעיונות מוגבל", אתה חושב לעצמך, "ופשוט ניצלתי את כולם". אתה מנסה בכוח, אבל אלא אם כן אתה רוצה לכתוב שיר מזרחי, זה לא באמת יכול לעבוד (מעניין אם יוסי גיספן אי פעם חווה מחסום שכזה).

את ערוץ השירה של Something In The Way הקליט קורט קוביין כשהוא שוכב על ספה בחדר הקונטרול, אחרי מספר רב של נסיונות כושלים. הרד הוט צ'ילי פפרס הקליטו שיר אחד בגינה, R.E.M שמו מיקרופון במיוחד בשביל צרצר שצייץ מחוץ לאולפן, ויצאו למסע חיפוש אחר מספר מדוייק של קופסאות נגינה לאחר חלום של המתופף בשביל שיר אחר.

עד היום אני פוצח בהרצאה שלמה לכל מי שמעז להגדיר אותם סגנונית, או חושב שהאלבום הראשון שלהם יצא ב-1991. או אז אני נאלץ לבצע עבור האומלל סקירה מהירה של הלהקה הטובה ביותר בכל הזמנים, עם כל ההוכחות לטעותו, או בקיצור: השירים הכי טובים של אר.אי.אם שאף פעם לא הכרתם.