התפלספויות

הפילוסופיה שלי הייתה פשוטה פעם, עד שבאו ולכלכו אותה עם דברי טעם. הקאבר, הנחתי, צריך להיות משהו שמורכב בזריזות, מתחלף בקביעות, והכי חשוב, שיר שאין סיכוי שמישהו בקהל לא יכיר. אם הייתי רוצה להשמיע לאנשים שירים שהם לא מכירים ואני חושב שהם יאהבו, הייתי משמיע להם שיר שלי

“I need to go practice” – אריק קלפטון, אחרי ששמע לראשונה את ג’ימי הנדריקס בהופעה קשה לזהות באמת כשכתבת משהו שראוי שמישהו אחר ישמע. כשזה הבייבי שלך, אתה לא תמיד תראה את החסרונות שלו, ולא כל כך תבין למה אנשים אחרים לא אוהבים אותו כמו שאתה אוהב.   כישרון זה בעצם כמו מזל. שניהם קונספטים לא מוחשיים, שבאים לתאר תופעה …

פעם הייתי צוחק על אבא שלי, שאוסף המוזיקה שלו הפסיק להתעדכן איפשהו בסביבות 1978. אם הוא כבר קנה משהו חדש, זה היה של מישהו שהוציא לפחות אלבום אחד לפני 78'. (חוץ ממייסי גריי. הוא אוהב את מייסי גריי. היא נשמעת לו זקנה מספיק.)

מתישהו, בין גיל 28-34, תאריכים עגולים הופכים מנקודות ציון רוויות אלכוהול לבורות מלאי חרדה. ממה שיהיה, קצת, אבל בעיקר ממה שעוד לא היה. ואין כמו פרוייקטים מותחלים ותכניות גמורות-למחצה כדי להזכיר לך בדיוק איפה התחלת וכמה אתה עדיין קרוב לשם

כי הדבר השני הכי קל במוזיקה הוא להגיד על יצירה כלשהי שהיא לא מספיק מורכבת. קצת בגלל שבדרך כלל הדובר לא היה מזהה מוזיקה מורכבת גם אם היו מתייגים אותה בתמונת פייסבוק, וגם בגלל שזו אמירה מאוד כללית ואליטיסטית. כחלק ממסעי לתקן את העולם, החלטתי להתרכז הפעם בשיפור רמת ההתנשאות והיהירות, או בקיצור, ליצור את המדריך לאליטיסט המוזיקלי המתחיל (או: מה עושה מוזיקה למורכבת?)

התמונה הגדולה מתבררת רק בדיעבד. מעבר לעובדה שזמרים פחות מוכשרים זוכים להשוואות אל הגדולים בהסטוריה, הודות ל"מלודיין", תוכנה לתיקון זיופים בשירה, הרף המינימלי עבור יכולת שירה יורד פלאים, כאשר באולפן כל אחד, אבל ממש כל אחד, יכול להישמע כמו פרדי מרקורי.

פעמים רבות שואלים אותי אנשים איך כותבים מלודיה, או לפחות איך אני כותב אותה. זה נראה להם כמו תהליך דמיוני, בעיקר כי לא ברור להם מאיפה בדיוק יוצאת המלודיה. אם היא לא הייתה קיימת, מאיפה היא באה? ברגעים כאלו אני מעודד אנשים לנסות פשוט לשיר משהו, מהבטן, אבל אף פעם לא מצאתי מישהו שהסכים.

זה קצת נשמע שמשה פרץ מצליח לחיות ממוסיקה בארץ, אבל זה, על פי כמעט כל אנשי סצנת המוסיקה בארץ, אמור להיות בלתי אפשרי. רוב המזלזלים במוזיקה הים-תיכונית אולי לא יעריכו את כישוריו, אבל בקרב הקהל אליו הוא פונה, נשמע שהם מעריכים אותו מספיק בשביל לשים לא מעט כסף בכיסיו (כנראה באופן מילולי מדי, על פי צוות החקירה).

הכל נראה מקצועי ומלוטש, חוץ ממה שלא בשליטת היחצ"ן. אתה מסתכל עליו מהצד ויודע שאין לו שום סיכוי. Girls should want to sleep with you, guys should want to be you אומרים, ובו אין לא את זה ולא את זה. הוא פשוט לא מעניין, לא מרגש, ונשמע כמו כל כך הרבה דברים אחרים ששמעת כבר. זה כל כך ברור, ונראה שרק הוא לא יודע את זה.

קשה לנו להפנים כישרון יוצא דופן עד שהוא מקבל גושפנקה רשמית מהחברה ככלל. עד אז, הגיטריסט הגאון שגר בבנין שלך הוא סתם הבן המרעיש של הגרושה מלמטה, והזמרת המוכשרת מהבית ממול היא סיבה לקרוא למשטרה.