התפלספויות

למתענינים, אני בוכה בסולם G מינור.

כמובן שיש אמנים ימנים בדיעותיהם, אך חוץ מסאבלימינל (נו, ההוא מהשוקו) אני לא ממש מצליח לחשוב על אמן ימני שהוא אמן מזוהה פוליטית, גם כאשר דיעותיו ידועות, או לפחות כזה שנלקח ברצינות (אני מתנצל מראש, אריאל זילבר, אבל, אתה יודע...). אולי הזמרים המזרחיים (אני הרי גזען כמוכם), אבל אני לא חושב שמישהו באמת מקשיב להם.

דוגמאות לאמנים שלדעתי נשארים באותו מקום וזו הסיבה העיקרית לחוסר העניין שלי בהם לא חסרות, וגרין דיי יכולה להיות אחת מהן, כי מאז שהם המציאו את הסגנון שלהם הם פשוט נשארו באותו מקום. אפשר גם לדבר על הפוליס, אהוד בנאי (שמעת שיר אחד, שמעת את כולם) ושלמה ארצי (אז הבנו שאתה גבר רגיש ורומנטי. יש לך גם עוד צדדים?) באותה צורה. גם כמעט כל אמן ראפ או מטאל יכנס בקלות לרשימה כזו.

פגשתי אותה באינידינגב. את הקול שלה שמעתי כששכבתי עם עיניים עצומות באוהל. לא באמת היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז שמתי פעמי לכיוון פעמוניה. במשך כארבעים דקות ישבתי שם ובהיתי בה. היה שילוב נחמד של לילה מדברי, אווירה נעימה ורגועה מסביב וכמובן, אותה. היא דווקא אמרה לי את שמה אז, בין לשיר לשיר, אבל עד שההופעה הבאה התחילה כבר שכחתי אותו.

אבא שלי עדיין צוחק עלי על כך שבגיל שבע אמרתי, ברצינות ילדותית אופיינית, שאפשר ללמוד הרבה על החיים מסופר מריו, משחק הנינטנדו האהוב עלי באותם ימים (טוב נו, גם היום. על מי אני מנסה לעבוד). והאמת, אני עומד מאחורי המשפט הזה עד היום. אבל יותר אפילו מסופר מריו, אפשר ללמוד הרבה על החיים מאמנויות הבמה. אז לפניכם עשרה דברים שאפשר ללמוד על החיים מאמנויות הבמה. גזור ושמור, וזה.