הסטוץ במדבר*

שתפו אותי!

פגשתי אותה באינידינגב. את הקול שלה שמעתי כששכבתי עם עיניים עצומות באוהל. לא באמת היה לי משהו טוב יותר לעשות, אז שמתי פעמי לכיוון פעמוניה. במשך כארבעים דקות ישבתי שם ובהיתי בה. היה שילוב נחמד של לילה מדברי, אווירה נעימה ורגועה מסביב וכמובן, אותה. היא דווקא אמרה לי את שמה אז, בין לשיר לשיר, אבל עד שההופעה הבאה התחילה כבר שכחתי אותו. 

פגשתי אותה באינידינגב. את הקול שלה שמעתי כששכבתי עם עיניים עצומות באוהל. לא באמת היה לי משהו טוב יותר לעשות, וצליליה נעמו לי יחסית, אז שמתי פעמי לכיוון פעמוניה. במשך כארבעים דקות ישבתי שם ובהיתי בה. היה שילוב נחמד של לילה מדברי שהקור המתקרב מורגש כבר אבל שרידי החום של השעות הקודמות כבר הלכו לאגור כוחות לקראת מחר, אווירה נעימה ורגועה מסביב וכמובן, אותה. היא דווקא אמרה לי את שמה אז, בין שיר לשיר, אבל עד שההופעה הבאה התחילה כבר שכחתי אותו. ניסיתי גם להיזכר איך הלך השיר הנחמד ההוא, שהם ביצעו אי שם באמצע, אבל פתאום קלטתי שאין בו באמת שום דבר זכיר. לא נורא, היא בטח תהיה באינידנגב הבא, ונוכל לשחזר את הרגעים הקסומים שלנו ביחד.

החוויה הזו היא, לדעתי, החוויה המייצגת של רוב ההופעות באינדינגב (על המעט שלא אפשר לקרוא כאן). כמו מסלול דוגמנות מקצועי בפריז עלו אחת אחרי השנייה להקות מקצועיות ומהוקצעות, עם נסיון במה עשיר שמתבטא במה שהם חושבים שהקהל מגדיר כאנרגיה (רובן בעיקר מוציאות אנרגיה, אבל ניחא). כולן נשמעות לא רע, יושבות טוב ועולות עם כל הסקס אפיל שהצליחו לקנות בחנות בגדים יד שנייה בשינקין, אבל מה עם המוסיקה? על רבים מהן נאמר לי על ידי חברי למתחם האוהלים שהם שהרכב כזה או אחר היה מהנה במיוחד בפסטיבל של שנה שעברה, אך אף אחד מהם לא הלך לראות הופעה שלהם מחוץ לפסטיבל, או חלילה לקנות את המוסיקה שלהם. 

אני וליאורה יושבים עם חברתה, צבייה, בהופעה של להקת רגאיי-סקא כלשהי שבחיי שאינני זוכר את שמה או כל פרט אחר עליה, מלבד העובדה שיש להם כנראה קשר מאוד מיוחד עם ג’א. אני מביע את חוסר התפעלותי מהאמנות שמוצגת לי כרגע. “זה לא רע”, אני אומר, “זה פשוט לא טוב, לא חדש, ולא מעניין”. צבייה לא מסכימה. “דווקא נחמדים, לדעתי, אני נהנית לשמוע אותם”. בשיחה הקצרה שאנחנו מנהלים אני מבין שזה רק עניין של סטנדרטים. היא לא תלך להופעה נוספת שלהם, ולא תטרח לשמוע אותם בבית, אבל ברגע זה, באווירה הזו, נחמד לה. זה לא שאני לא מסכים, אני פשוט מחפש קצת יותר ממוסיקה בשביל להגיד שאני אוהב אותה. אני לא ממש מבין מה הטעם בליצור משהו שמישהו אחר כבר עשה לפניך, או למה לשיר על ג’א מחייב סגנון מסויים. אין אף ראפר שרוצה להודיע על אהבתו אליו?

אז אנחנו באים, נהנים קצת ממוסיקה מקצועית באווירה מדברית קסומה, והרבה מכל חווית הלינה המשותפת בחוץ, ושוכחים איך קוראים לכם. לא כי אנחנו לא רוצים, אתם פשוט לא כאלה חשובים לנו. אז לא, לא נראה לי שאני אתקשר, אבל אולי ניפגש באותו מקום בדיוק, בשנה הבאה.

* הפוסט הזה הוא בעצם הרחבה של נקודה אחת מהפוסט הקודם על האינדינגב (שנמצא כאן) ובמקור תוכנן כביקורת הפסטיבל שלי. במקום זה החלטתי להיות יותר חיובי, למרות שרוב מעריצי “ויתרתי” לא חושבים שהצלחתי. בעקבות כמה שיחות עם מספר לא קטן של אנשים, החלטתי בכל זאת לכתוב אותו.

נכתב – על הספה

שתפו אותי!