הישרא-עילגים

שתפו אותי!

איש חכם אמר פעם שהכל נשמע יותר טוב באנגלית. אני לא ממש יודע מי זה היה, אבל אני בטוח שהוא לא שמע זמרים ישראלים משחקים אותה משוררים אמריקאים. כי כמו כל דבר, זה נשמע יותר טוב באנגלית כשאתה, נו, איך אומרים, יודע לדבר אנגלית. והרוב המוחלט של הזמרים בארץ לא יודעים.

What do you want to say?
What Do You Want To Say? (2010)

איש חכם אמר פעם שהכל נשמע יותר טוב באנגלית. אני לא ממש יודע מי זה היה, אבל אני בטוח שהוא לא שמע זמרים ישראלים משחקים אותה משוררים אמריקאים. כי כמו כל דבר, זה נשמע יותר טוב באנגלית כשאתה, נו, איך אומרים, יודע לדבר אנגלית.

והרוב המוחלט של הזמרים בארץ לא יודעים. המבטאים העילגים גורמים לזמרים רבים לפתח לעצמם מניירות שונות ומשונות בשביל לחפות על כך, דבר שמקשה מאוד על הבנת המילים. אבל המילים, אבוי, המילים! מבחינתי, העובדה שהם בכל זאת בוחרים לנסות לשיר, וגרוע מכך, לכתוב טקסטים, בשפה שדי ברור שהם לא שולטים בה, מצביעה על כשל חשיבתי חמור באסטרטגיית ההצלחה שלהם – הם לא חושבים שאנחנו צריכים להאמין להם.

בלתי אפשרי לכתוב פואטיקה בשפה זרה לך. רוב הטקסטים של הזמרים המדוברים הם גיבוב של שטויות בנאליות שהם שמעו איפשהו, ומשפטים חסרי משמעות שהם משום מה חושבים שנשמעים טוב, לעיתים קרובות מדי גם עם שגיאות דקדוק לא מעטות. הקהל, בכל זירה אמנותית, מקבל החלטה לא מודעת לגבי מידת האמון שהוא חש כלפי הסיטואציה שהוא חווה באותו רגע. אם אתה לא מאמין לאדם שמולך, לא משנה מה הוא אומר, שום דבר אחר כבר לא ישנה. וטקסט טוב יכלול גם את מה שאנחנו מגדירים כפואטיקה, וגם משהו למצוא בו את הקשר האישי שלנו עם האמנות ולהזדהות איתו, וכך גם להאמין לו.  ולהאמין לך אפשר בכל שפה.

אבל כשמדברים כאן אנשי התעשייה, יש להם את כל ההסברים לחוסר ההצלחה הכמעט מוחלט של ה”ישרא-עילגים”, החל מהסלידה של אנשי הרדיו מהתופעה, לחוסר החיבור של הקהל הישראלי עם שפה אחרת. כל האמנים הזרים האלה, שממלאים כאן אצטדיונים עם הפואטיקה הנהירה שלהם, הם כמובן יוצאי דופן, ולא שום דבר ללמוד ממנו.

וכן, אני שר וכותב באנגלית, אבל אני, נו, איך אומרים, יודע לדבר אנגלית. וזה באמת נשמע יותר טוב.

(ובאשר לדוגמה ההיא, היא הצליחה לעבוד על כמה אנשים אבל אני מוכן לחתום על כך ששם זה כבר לא יקרה. וכן, זה קריפטי בכוונה).

נכתב – על הספה שלנו

שתפו אותי!