“ההישארות שלהם [לנון ואנו – יג.] במיטה למען השלום, לנון אמר בפומבי שזה היה מזויף, הוא אמר בעצמו שאלו היו רק תרגילי יחסי ציבור. הוא שר על שלום, הוא שר על לתת לצדקה, הוא מחא, הוא התבכיין, הוא צרח, כל הבולשיט עם תרפיית פריימל סקרים, זה הכל בולשיט מרוכז בעצמו. האיש היה פשוט זיוף מוחלט.”
“הולדן [הדמות הראשית בספר – י.ג.] רואה עצמו עומד על קצה הצוק ובולם ילדים מליפול בטעות למטה. הצוק הוא סמלי, או בעצם, נפילת הילדים היא סמלית, המעבר בין ילדות לבגרות, כשילד נופל מהצוק הוא הופך למבוגר. תשע מתוך עשר פעמים הוא נהיה מזויף. הולדן לא רוצה לראות את זה. הוא רוצה לראות את כל העולם מלא רק בילדים, והוא רוצה לתפוס אותם, למשור אותם. אבל אתה רואה שמה שקורה להולדן זה שהוא כן נופל מהצוק. הוא כן נופל. וזה מה שקרה לי. אני לעולם לא אגיע לקרקע, פשוט אמשיך ליפול, ליפול וליפול. אני נפלתי מהצוק, אבל אף פעם לא הפכתי למבוגר.”
“אני רוצה לספר לך שהיה לי את כל מה שרציתי. הייתה לי אישה נהדרת, דירה נפלאה, הכל, על פני השטח, היה פשוט מעולה.” החוקר שואל אותו מה קרה, וצ’פמןן ממשיך: “אני לא יודע מה קרה. אני פשוט נכנסתי שוב לדיכאון, התפטרתי מהעבודה, קניתי את האקדח, הגעתי לכאן והרגתי מישהו. זה מה שקרה. מגן עדן לגיהינום בתוך כחודש.”
“נראה לך שהולדן הוא ממש נחמד, מסוג האנשים, אדם שלא היה פוגע בזבוב, והוא לא, לפחות עד הנקודה בה מסתיים הספר. אני חושב שהולדן כן היה מסוגל להרוג מישהו.”
בשלב מסוים מצטט הרוצח של ג’ון לנון את אחד משירי אלבומו האחרון של לנון, שיצא זמן לא רב לפני הירצחו, Watching The Wheels:
אנשים אומרים שאני משוגע
שאני עושה מה שאני עושה
הם מזהירים אותי בכל מיני צורות
כדי להציל אותי מאבדון
אני פשוט יושב כאן
מסתכל על הגלגלים מסתובבים סביב סביב
אני ממש אוהב לראות אותם מתגלגלים
לא רוכב יותר על הקרוסלה
הייתי חייב לשחרר אותה
לאחר מכן הוא מוסיף, “זה פשוט מדהים, הכל פשוט מדהים. זה נראה לך כמו אדם שיכול לירות במישהו? [1. אני משער שהוא מתכוון לעצמו 2. ההתייחסות שלו למילות השיר נובעת משורה של מה שצ’פמן הגדיר כצירופי מקרים ואשר לדעתו מעידים על כך שלנון ידע שהוא עומד למות. – י.ג.]
“פשוט קמתי, סידרתי את כל הדברים על השולחן [עותק של הברית החדשה, דרכון, וצילום סטילז מהסרט האהוב עליו – י.ג.], ירדתי לרחוב, קניתי עותק של התפסן בשדה השיפון, ויצאתי החוצה, לרחוב, וכתבתי, ‘להולדן קולפילד, מהולדן קולפילד. וכתבתי, זו ההצהרה שלי.”
“ואני פשוט ידעתי שלעולם לא אחזור, פשוט, זו הדרך שהגורל עובד; אתה לא תמיד מטיל בו ספק, אתה פשוט עושה את זה. רק המשכתי להגיד לעצמי, ‘פשוט תחזור למלון, תארוז את התיקים שלך, ולך הביתה עכשיו. אל תעשה את זה. תחזור למלון תבקש מהשוער להזמין לך מונית, ממש עכשיו, תעשה את זה עכשיו’, אבל לא עשיתי את זה, נשארתי.”
“זה היה כמו סרט, כאילו אני בסרט. יש לי אקדח. יש לי כדורי הולו-פויינט, אני חשבתי שהוא פשוט ייפול ממש מולי, וזהו, הייתי רק 10 מ’ ממנו, חשבתי שהוא פשוט ייפול, כמו בסרטים, שהוא פשוט ייפול מת. היו בבן אדם ארבעה חורים. חתיכות גדולות יצאו ממנו, זה כמו גרזן, כאילו, הולו-פויינט זה קוטר 38, אלוהים, זה מספיק כדי להפיל בן אדם אל הקרקע. אני לא יודע למה בחרתי בו, בדיוק, אבל פשוט נמאס לי, מהעולם, וחשבתי שאני ארצח את הבן אדם הזה, וזה הכל ייגמר עבורי, וזה יהיה בעצם פתרון להכל באיזשהו אופן, ההרס עצמי יהיה בעצם ברכה. אם ידעת מה עבר על הולדן, ואם ידעת שהולדן רצה למות, באמת, אז היית מבין. הולדן אגר את זה בתוכו כל כך הרבה זמן, אבל הוא הבין מה הוא עושה, הוא הבין שזה נגד הזיוף.”
“אבל אתה מבין, כל הדבר הזה, לנון, אני, הספר, זה הכל גדול יותר מאשם או לא אשם. אלא אם כן אתה מכיר את הספר, אלא אם כן אתה מכיר אותי, אתה לא באמת יכול להבין את זה.”
זה מה שיש לי בינתיים, אבל אני ממשיך לחפש עוד תמלולים מחקירותיו השונות של מארק דייויד צ’אפן, הרוצח של ג’ון לנון.
