Photo: JeffChristiansen

מסיבת התחפושות של ג'ון לנון

דוגמאות לאמנים שלדעתי נשארים באותו מקום וזו הסיבה העיקרית לחוסר העניין שלי בהם לא חסרות, וגרין דיי יכולה להיות אחת מהן, כי מאז שהם המציאו את הסגנון שלהם הם פשוט נשארו באותו מקום. אפשר גם לדבר על הפוליס, אהוד בנאי (שמעת שיר אחד, שמעת את כולם) ושלמה ארצי (אז הבנו שאתה גבר רגיש ורומנטי. יש לך גם עוד צדדים?) באותה צורה.  גם כמעט כל אמן ראפ או מטאל יכנס בקלות לרשימה כזו.

There are two kinds of music. Good music, and the other kind
-Duke Ellington

בתור בני אדם, אנחנו תמיד מרגישים צורך להגיב למה שאמרו לנו כרגע. מה אתה לומד? לאן אתה נוסע? מה הגודל שלו, באמת? אולי זו פשוט הדרך שלנו להביע התעניינות, או אולי ככה אנחנו מרגישים שלפחות תרמנו משהו לשיחה. גם כשאתה אומר למישהו שיש לך הרכב, אתה יודע איזו שאלה תבוא בתגובה: איזה סגנון אתם מנגנים? ואני תמיד עונה באותה צורה.

כי האמת היא, שאין באמת סגנונות במוסיקה. יש מוסיקאים מקוריים, ואז יש מוסיקאים שמחקים אותם. אז אולי פשוט עדיף לקרוא לסגנונות על שם הלהקה המקורית. למשל, סגנון "גרין דיי", שפורמלית מוגדר כ-New Age Punk, או שטות דומה. והרי הכוונה הייתה שלהבדיל מהפאנקיסטים המקוריים, החבר'ה של בילי ארמסטרונג יודעים גם לנגן על הכלים שהם מחזיקים (I’m looking at you, Sex Pistols). ואז באו כל מיני להקות שפשוט מנגנות בסגנון גרין דיי. או בסגנון הביטלס. או בסגנון RUN DMC.

Photo: JeffChristiansen

כי את המוסיקאים האמיתיים והמקוריים אי אפשר באמת להגדיר. הם לא מרשים לעצמם להישאר באותו מקום, אלא מקפידים להתפתח מוסיקלית וסגנונית, ולגעת בכמה שיותר מקומות. הרי אי אפשר באמת להשוות בין האלבומים הראשונים של הביטלס לבין מה שקורה ב-Revolver, Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band ולבסוף באלבום הלבן. או בין אלבומי שנות ה-80 של U2 לבין אלבומים כמו אכטונג בייבי ופופ, שלפחות הראשון מביניהם הוא תוצאה של שינוי סגנוני מודע שכמעט והביא לפירוק ההרכב. או בין כל אלבום של R.E.M. לכל אלבום אחר שלהם. לא מפתיע לשמוע את פיטר באק, הגיטריסט שלהם, מספר על שיר מסויים שלא נכנס לאלבום פשוט כי הוא היה טיפוסי מדי –  "אנחנו יכולים לכתוב אלבום שלם של שירים כאלה מתוך שינה".

אני מאמין שלכל אמן יש תחום טבעי שהוא יכול להישאר בו בבטחה וליצור דברים שהוא יכול להיות מרוצה מהם. למשל, סגנון שירים מסויים שתמיד יספק 10-12 שירים לא רעים לאלבום הבא שלו. אבל זה הרבה פחות מעניין, גם אותם וגם אותנו. דוגמאות לאמנים שלדעתי נשארים באותו מקום וזו הסיבה העיקרית לחוסר העניין שלי בהם לא חסרות, וגרין דיי יכולה להיות אחת מהן, כי מאז שהם המציאו את הסגנון שלהם הם פשוט נשארו באותו מקום (חוץ מיציאה אחת אקוסטית שג'רי סיינפלד הפך לקיטש הכי יפה שיש). אפשר גם לדבר על הפוליס, אהוד בנאי (שמעת שיר אחד, שמעת את כולם) ושלמה ארצי (אז הבנו שאתה גבר רגיש ורומנטי. יש לך גם עוד צדדים?) באותה צורה.  גם כמעט כל אמן ראפ או מטאל יכנס בקלות לרשימה כזו.

אז כשאני כותב אני תמיד מנסה לאתגר את עצמי לצאת מאיזור הנוחות שלי ולכתוב דברים שפחות טבעי לי לכתוב. וכששואלים אותי איזה סגנון אני מנגן, אני מספר על דיוק אלינגטון, זה עם הציטוט שלמעלה, ואומר להם שאני מקווה שאני עושה מוסיקה טובה. ואז כשהם מתעקשים, אני אומר להם שאני מנגן רוק מלודי.

And I put my money where my mouth is
בואו להיווכח בעצמכם:
http://www.facebook.com/events/117938428361572/  

נכתב – בבית קפה "ויולה הקטנה", גבעתיים

Check Also

פופ בח' וע'

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי שמנת עם תספורות מפגרות, אבל מסתבר שלקרוא לפופ מוזיקה מזרחית זו הדרך הכי קלה לאהוב מוזיקה מזרחית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *