האיש הזה אמר שהוא יעשה אלבום בלי מלודיין… לא תאמינו מה קרה אחר כך!

שתפו אותי!

    Change your mind or change your experience – Say What You Want to Say, 2012

אפשר להגיד שבסופו של דבר, בזמן המיקסים, הבנתי שאני יכול להוציא מוצר טוב יותר עם המלודיין מאשר בלעדיו. וכל מה שאצטרך לתת בתמורה זה את הנשמה שלי. טוב, זה אולי מחמיר מדי…

אז בסוף, לא עמדתי במילה של עצמי. אולי לא עמדתי זה  תיאור מחמיר מדי. אולי נכנעתי למכבש הלחצים האינטנסיבי של איתמר, המפיק שלי. לא, גם זה לא נכון. האמת שהוא שכנע אותי בדרך המעצבנת שלו, מבלי ממש לנסות לשכנע אותי. אבל גם זה לא מדויק. אפשר להגיד שבסופו של דבר, בזמן המיקסים, הבנתי שאני יכול להוציא מוצר טוב יותר עם המלודיין מאשר בלעדיו. וכל מה שאצטרך לתת בתמורה זה את הנשמה שלי. טוב, זה אולי מחמיר מדי…

סך הכל מלודיין, תוכנה לתיקון זיופים, או בשמה היופמיסטי “תוכנה לתיקון הפיצ'” (Pitch Correction Software) היא כיום אחד מכלי האולפן הסטנדרטיים בכל

אולפן. בעזרתה, טכנאי מיקס ברחבי העולם גורמים לכמעט כל זייפן שרוצה בכך להישמע כמו מישהו שלפחות קצת יודע מה הוא עושה. בין לבין היא גם מתקנת זיופים קלים של זמרים מקצועיים, חוסכת שעות אולפן יקרות בניסיון להביא ביצוע מושלם לאורך כל השירים, וגם מאפשרת עריכה פשוטה יותר לאחר ההקלטה, אם למשל מחליטים לשנות משהו בזמן המיקס, או להשתמש בטייק יותר טוב אבל עם כמה טעויות קטנות.

דוגמה נפלאה לכוח של הטכנולוגיה הזו היא בפרויקט הווירטואלי Major Scaled, שהופך את הסולם של שירים מוכרים שנכתבו בסולם מינורי לסולם מאז’ורי. הנה למשל Losing My Religion של R.E.M. בסולם החדש שלו, והכל בעזרת המלודיין, שנים רבות לאחר ההקלטה שלו (עוד דוגמאות למהפכים שכאלו אפשר למצוא בדף הפייסבוק של הפרוייקט):

כך או כך, בדרכי האופיינית עוד בהתחלה הבעתי נמרצות בפני איתמר את השאיפה שלי לסיים את האלבום ללא שימוש בתוכנה, ואז, כדי לחזק את הנכונות שלי, כתבתי פוסט בו הבעתי את שאיפתי שהדיסק יצא עם מדבקה שמבשרת לעולם על היותו מלודיין-FREE. השוויתי את העניין לסטרואידים בספורט, שלא מאפשרים לקהל להבדיל מי באמת יכול, ופרסתי שם את משנתי בנושא. ואז, כמה זמן אחרי זה, השוויתי את כל העניין לתרבות הפוטושופ שלנו בפוסט נוסף, “אנורקטיים מוזיקליים”. גם בקריאה נוספת היום, אני עדיין מאוד מתחבר למה שכתבתי אז.

דווקא סיימנו את השיר הראשון, Go Away, בלי כפפות המלודיין של איתמר, שאמר בעצמו שאין צורך. הצלחה! באותם ימים בדיוק עבדתי עם בן, שעושה לי את הגרפיקות (בחור מוכשר – דברו אתו) על עטיפות הסינגלים, וביקשתי ממנו לעצב את המדבקה שהבטחתי בפוסט הראשון בנושא (הלינק למעלה).

גם השיר השני, DYGE, והבאים אחריו נסגרו ללא צורך בתיקונים שכאלה, אבל פה ושם כבר התחלתי לשים לב לדברים קטנים שבהחלט הייתי יכול לחיות איתם, למרות שהייתי שמח אם היו מעט יותר מדויקים. אבל בינתיים לא נשברתי. מראש ידעתי שפה ושם אצטרך להתפשר על משהו, ובשלב הזה עוד הייתי בדעה שיש ערך לשאיפה שלי.

שני דברים בסוף הכריעו את הכף. הראשון, השיטה, המאוד נכונה לדעתי, של איתמר בעבודה על המיקסים, שכללה שני שלבים; לאחר סיום העבודה על ששת השירים, “חיינו איתם קצת”, כמו שהוא מתאר את זה, ולאחר כשבועיים חזרנו לאולפן לסשן תיקונים על כל השירים. השני, ההבטחה שלי לאיתמר שלפני שאחליט סופית לגבי המלודיין הוא ישמיע לי את ההבדל.

אז בסופו של דבר, זה היה שיר אחד שהכריע אותי (All About? אני כבר לא ממש זוכר, האמת). זה פשוט נשמע יותר טוב, ואם לאחרים לא אכפת, אז גם לי לא. וכשנפתח הסכר, כבר לא ממש היה טעם לכל השאר, אז כבר היינו נדיבים יותר עם התיקונים לאורך כל השירים.

כך או כך, אפשר לספר שהאלבום היה יכול לצאת כמו שהוא והייתי מרוצה. אפשר גם לספר שאני זה שהתעקשתי לשמוע את אפקט המלודיין באולפן לפני שסוגרים את השירים, למרות שנתקלנו בבעיה טכנית ואיתמר, ברגע די נדיר של עצלות, לא ממש רצה לקום לפתור אותה. אפשר גם לספר שאלה באמת הבדלים מינוריים מאוד, שרוב האנשים לא היו שמים לב אליהם בכלל.

אבל פשוט עדיף לספר שיש בחוץ עכשיו אלבום מדהים בשם Potentially Violent שנשמע ממש ממש טוב, לא משנה למה (כאן, בבנדקמפ). ומי שרוצה לדעת כמה טוב אני שר, יצטרף פשוט לבוא להופעה.

נכתב – בחדרי

שתפו אותי!