ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאלימות* – חלק שלישי ואחרון

שתפו אותי!

*מתורגם מספרו של אייס בקוורדס.

עניין הרצח של ג’ון לנון אף פעם לא הובן לי. קיבלתי את זה שמארק דיוויד צ’פמן, הרוצח, היה משוגע, אבל זה אף פעם לא הספיק בשביל להסביר למה דווקא אז, ולמה דווקא לנון. לפני זמן לא רב נתקלתי בפרק מספרו של בחור שמכנה עצמו אייס בקוורדס (Ace Backwords) על גיבורי אסיד לאורך השנים, אשר הוקדש לגון לנון.

לקריאת החלק הראשון,  ג’ון לנון – תנו צ’אנס לבולשיט, לחצו כאן.
החלק השני, ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאסיד, נמצא כאן.

How do you sleep? – John Lennon

הוא חנק כמעט למוות את חברתו, מיי פאנג, והשאיר חבורות אדומות עמוקות סביב הצוואר שלה. הוא כמעט הרג את הגיטריסט שלו, אד דייויס קטן הקומה, כשחבט בראשו עם מאפרת אבן גדולה וגרם לו לאבד את ההכרה. הוא שבר שן של מוזיקאי אחר בעוד התקף זעם מחורפן ושיכור. ולבחור אחר הוריד חתיכה מהאף בנשיכה ושבר את הסקסופון שלו. יאללה חגיגה. רוק אן רול!

הבעיה עם שגעון גדלות היא, כמובן, שככל שאתה עולה גבוה יותר, ככה גם תיפול יותר. ולנון עמד ליפול דרך ארוכה ביותר.

“היה בלנון זעם שהיה איתו במשך כל יום בחיים שלו”, אמר מפיק השלום ג’ון בראוור, שראה מספיק מלנון שמאחורי הקלעים בשביל לדעת.

זמן קצר אחרי פסטיבל השלום שלא היה, לנון נשבר ולעולם לא החלים. הוא הצטרף לטיפול בצעקות, וצעק וצעק וצעק (היה לו הרבה על מה לצעוק).

“לג’ון היה בערך הכי הרבה כאב שראיתי בחיי”, אמר ד”ר ארתור ג’אנוב, אבי שיטת הטיפול בצעקות. “LSD הוא הדבר ההרסני ביותר שאי פעם התקיים לבריאות נפשית. עד היום אנו רואים אנשים שהיו על LSD, ויש להם תבניות גלי מוח שונות, כאילו ההגנות שלהם קרסו לגמרי. זה נשאר. אני חושב שטימות’י לירי הרס כל כך הרבה אנשים בכך ששיבח את ה-LSD. זה סם מאוד מסוכן.”

ב-1971 לקח לנון צעד פאתטי אחרון לעבר תפקיד מנהיג הצעירים הגדול לו היה כמה כל כך. אבל הפעם הוא ללא ספק הוריד את הסטנדרטים שלו מ”המורה הרוחני של העולם” לפשוט “מנהיג פוליטי קיצוני” בסיסי. “גיבור מעמד הפועלים” בעצמו, ג’ון לנון.

אז עכשיו הייתה לנו את דמות כוכב הרוק המיליונר נושא נאומים “למען הפועלים המנוצלים של העולם”. ואז, רגע אחרי זה, צועק ומקלל את העוזר האישי שלו על שלא סיפק לו את החפצים המפוארים שלו תוך זמן ראוי. פפפפפף.

על מנת לקדם את “המהפכה”, לנון התחבר עם אבי הופמן וג’רי רובין, שניים מגדולי מנהיגי האסיד של שנות ה-60. ואלו היו מסוג האנשים שלנון (שבסתר ליבו חיפש אחר מי ללכת) הרגיש שיובילו את ארה”ב לעתיד המרהיב והמהפכני של אחרי שנות ה-60.

 […]

אז בכל מקרה, המנהיג הקיצוני המשופר, ג’ון לנון, החל לכנס מסיבות עיתונאים בהם הביע תמיכה בשחרור כל האסירים האלימים מבית הכלא “אטיקה” [בצפון מדינת ניו יורק – י.ג.]. לנון הספיק להתגורר בארה”ב רק כחודשיים, אך הנה הוא כבר היה מוכן לרפורמה טוטאלית של מערכת המשפט הפלילי שלנו. איזה גבר.

למרות זאת, אישה בקהל לא אהבה את הדברים:

“אתה בונה גנבים ורוצחים כגיבורים!” קראה. היא המשיכה והסבירה שכתושבת ניו יורק, פחדה ללכת ברחובות בלילה בגלל אותם פושעים אלימים, וזו הסיבה שרצתה להשאיר אותם בכלא.

מה שהוביל לתגובתה של יוקו אונו:

“אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל כל מה שהם צריכים זה יותר אהבה,” אמרה יוקו. רגע ג’ון ויוקו קלאסי. דוחפים את המוצר שלהם ומצילים את העולם, הכל בעזרת קליפ אודיו יחיד.

יוקו המשיכה:

“אתם יכולים לשמור אותם בכלובים כמה שתרצו, אבל אלא אם כן תתנו להם אהבה הם רק יהפכו יותר מיואשים ואלימים”.

(כמה שנים לאחר מכן, פושע אלים איים לחטוף את בנם של הלנונים, שון. ג’ון ויוקו פנו מיד ל-FBI ועשו כל שביכולתם לדאוג שהחוטף הפוטנציאלי יישאר בכלא לזמן ארוך ביותר. עד כמה שאני יודע, לא נעשו שום מאמצים לרפא את החוטף מעבריינותו בעזרת ה”אהבה” המדוברת של ג’ון ויוקו. ואגב בית הכלא “אטיקה”, שם מוחזק מארק דייוויד צ’פמן מאז שהורשע ברצח של ג’ון לנון. יוקו אונו הפצירה ברשויות הכלא לא לשחרר אותו מוקדם).

ערב הבחירות לנשיאות ב-1972, בין ניקסון למקגוברן, “מנהיג הפועלים הקיצוני” ג’ון לנון התכנס בדירתו המודרנית של ג’רי רובין בניו יורק כדי לצפות בתוצאות הבחירות בטלוויזיה. כשניקסון ניצח בתבוסה, לנון נתקף מתקפת זעם של צרחות, שכרות וקוקאין (מופתעים?). הרי, ג’ון לנון לא עמד לקבל את המהפכה שלו אחרי הכל. שיט. שיט. שיט. הוא הוקיע במרירות את כל המהפכנים כ”יהודים לחוצים מהמעמד הבינוני!”. הוקיע את כולם.

ג’ון לנון. תמיד המושלה, אף פעם לא המשלה. תמיד הנבגד, אף פעם לא הבוגד.

מעניין להשוות בין ג’ון לנון המנהיג הפוליטי הקיצוני למנהיג הצעירים הגדול השני משנות ה-60, בוב דילן.

בוב דילן (יחד עם ראם דאס, אר. קראמב ואולי עוד אחד או שניים) הוא אחד מהאייקונים היחידים משנות ה-60 שהצליח לשרוד את התקופה עם נשמה פחות או יותר שלמה. ואם אתה לא מאמינים לי, פשוט תעיפו מבט ברשימה הארוכה של נפגעים.

שלא כמו לנון, שקפץ על כל הזדמנות לשחק את תפקיד “מנהיג הצעירים” הגדול, דילן לא רצה שום חלק בתפקיד. “אני רק מוזיקאי“, מחה בלי הפסקה. “פסטיבל הוודסטוק הזה היה הסך הכל של כל הבולשיט הזה”.

דילן החל להיגעל כל כך מההצקות של אומת וודסטוק שב-1969 הוא בכוונה הוציא את האלבום הכי גרוע שהיה יכול, “Self Portrait”, שאותו, במילותיו שלו, “הוא מילא בחרא”. הוא אפילו הפך את זה לאלבום כפול, כדי שיהיה ממש מלא בחרא. אחר כך הוא בילה בערך עוד 10 דקות בלהרכיב איזשהו ציור בשביל העטיפה. “רציתי לעשות משהו שהם פשוט לא יוכלו לאהוב בשום מצב, שלא יוכלו להתחבר אליו. כדי שהאנשים האלה פשוט ישכחו ממני”.

לעומת היחס של ג’ון לנון. בראיון המפורסם שלו ל”פלייבוי” לנון חזר ואמר שהוא לא “מנהיג” ושאין למעריציו זכות לצפות ממנו להיות כזה (מאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה?). אך בכל זאת, ברגע הבא, מצהירה יוקו אונו:

“אנשים כמו (הנשיא) קרטר מייצגים רק את המדינה שלהם. אני וג’ון מייצגים את העולם”.

או במילים אחרות, ג’ון ויוקו הם “מנהיגים עולמיים” הרבה מעבר להשפעה של נשיאים אמריקאים פשוטים. אלוהים, איזה אמני בולשיט חסרי תקווה וזייני שכל הם היו, ג’ון ויוקו.

בכל מקרה, לא הרבה אחרי שהוקיע את ג’רי רובין וכל אותם רדיקלים “מזויפים”, לנון עבר לגור בלוס אנג’לס לתקופת “סוף השבוע האבוד” המפורסמת שלו, וצעק עוד קצת, הפעם בציבור. בקצרה, לנון התחרפן לגמרי, לפי התבנית הקבועה שלו, באורגיה של אלכוהול, סמים ואלימות חסרת טעם.

המשך בעמוד 2.

שתפו אותי!