Words and Music איש איש ומנגינתו

באמנות, לעומת זאת, בעיקר בזכותם של אמנים לא מצליחים, מקובל לחשוב שאין מטרה ברורה. זה נשבע שהוא כותב רק לעצמו ולא מעניינת אותו ההצלחה, וההוא מספר שבכלל היה מעדיף לשיר מול שני אנשים שמכירים את המילים של כל השירים מאשר מול אולם מלא באנשים חצי מעוניינים. I call, ברשותכם, Bullshit.

בואו נסכים שמה שאנשים אוהבים או לא אינו בהכרח מבטא את הטעם שלהם, דבר שמסביר ז'אנרים כמו דת' מטאל וראפ, מוסיקה גרועה שאת ההערצה אליה קונים בחנויות מובחרות יחד עם התלבושת המתאימה. הרי הקריטריון היחיד בשביל להיות אמן ראפ הוא: לרצות להיות אמן ראפ!

כמו רוב הדברים בעולם שלנו, יש כאלה שעושים, ויש כאלה שעושים טוב. לכולם יש שירים שהתחילו לאהוב רק לאחר כמה שמיעות, אך מה גרם לכם להקשיב לשיר שוב ושוב מלכתחילה? בהרבה מהמקרים התשובה היא הסאונד, משהו שבכל זאת האוזן שלכם נהנתה לשמוע, ורוצה לחוות שוב.

אין ספק שישנם דברים לא מעטים שמפרידים ביניהם לבין כל שאר בני האנוש שהתהלכו עד כה על כדור הארץ עם שיר בלב ומנגינה בפה, שאף אחד לא מצליח לחקות. אז מה בעצם עושה אותם לכל כך מיוחדים?

אז זו אולי אנלוגיה קצת קיצונית, אבל באותו הרגע זה פשוט מרגיש לך כאילו לעולם לא תוכל לכתוב אפילו מילה אחת נוספת. "אולי יש מספר רעיונות מוגבל", אתה חושב לעצמך, "ופשוט ניצלתי את כולם". אתה מנסה בכוח, אבל אלא אם כן אתה רוצה לכתוב שיר מזרחי, זה לא באמת יכול לעבוד (מעניין אם יוסי גיספן אי פעם חווה מחסום שכזה).

את ערוץ השירה של Something In The Way הקליט קורט קוביין כשהוא שוכב על ספה בחדר הקונטרול, אחרי מספר רב של נסיונות כושלים. הרד הוט צ'ילי פפרס הקליטו שיר אחד בגינה, R.E.M שמו מיקרופון במיוחד בשביל צרצר שצייץ מחוץ לאולפן, ויצאו למסע חיפוש אחר מספר מדוייק של קופסאות נגינה לאחר חלום של המתופף בשביל שיר אחר.