איתמר

אפשר להגיד שבסופו של דבר, בזמן המיקסים, הבנתי שאני יכול להוציא מוצר טוב יותר עם המלודיין מאשר בלעדיו.וכל מה שאצטרך לתת בתמורה זה את הנשמה שלי. טוב, זה אולי מחמיר מדי...

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של "הפרוייקט של איתמר אשפר". זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של "סוף שבוע רגוע בגלגל"צ". זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.

הכל נראה מקצועי ומלוטש, חוץ ממה שלא בשליטת היחצ"ן. אתה מסתכל עליו מהצד ויודע שאין לו שום סיכוי. Girls should want to sleep with you, guys should want to be you אומרים, ובו אין לא את זה ולא את זה. הוא פשוט לא מעניין, לא מרגש, ונשמע כמו כל כך הרבה דברים אחרים ששמעת כבר. זה כל כך ברור, ונראה שרק הוא לא יודע את זה.

בימים הלא כל כך רחוקים שלפני תוכנות העריכה הדיגיטלית, היית נכנס להקלטות ולא יוצא עד שהגשת כל מילה בשיר כמו שצריך. בימינו, הכלים האלה מאפשרים לזמרים פחות טובים להישמע כבעלי יכולת טכנית גבוהה ומדוייקת. כמו סטרואידים בענפי הספורט השונים, נהיה קשה מאוד להבדיל בין אלו שיכולים לבני התמותה הרגילים. וזה מרגיש כמו רמאות, אבל גם קצת לא.

את ערוץ השירה של Something In The Way הקליט קורט קוביין כשהוא שוכב על ספה בחדר הקונטרול, אחרי מספר רב של נסיונות כושלים. הרד הוט צ'ילי פפרס הקליטו שיר אחד בגינה, R.E.M שמו מיקרופון במיוחד בשביל צרצר שצייץ מחוץ לאולפן, ויצאו למסע חיפוש אחר מספר מדוייק של קופסאות נגינה לאחר חלום של המתופף בשביל שיר אחר.

זו לא נשמעת עבורי דרך הגיונית להשיג את מטרתי. מבחינתי, מדובר בתעשייה די רקובה בסך הכל, ולכן להתבסס על דברים שנעשים בה רק בגלל שכך הם נעשים בה, זה טיעון מאוד לא משכנע מבחינתי. "בדיסק שלי", אני אומר לאיתמר, "ינגנו אנשים שירצו לנגן בו. אם מישהו לא מוכן לתרום שעתיים מזמנו בשביל לראות איך דברים עובדים , אז אני לא ממש רוצה שינגן איתי".

כמו הרבה מהשירים שלי, All About התחיל כקטע גיטרה שנולד מאלתור. יש דברים כאלה, שנוצרים פתאום, וגורמים לך להרגיש שכל מטרת קיומך היא למצוא מלודיה שראוייה לקטע שכתבת. את הטקסט כתבתי בצורה שאני הכי אוהב לכתוב בה - אלתור של מילים תוך חזרה על המלודיה, עד שהתת מודע מוציא מעצמו משהו שמתחבר לך, ושעוזר לך להבין על מה אתה כותב.

כמובן שיש אמנים ימנים בדיעותיהם, אך חוץ מסאבלימינל (נו, ההוא מהשוקו) אני לא ממש מצליח לחשוב על אמן ימני שהוא אמן מזוהה פוליטית, גם כאשר דיעותיו ידועות, או לפחות כזה שנלקח ברצינות (אני מתנצל מראש, אריאל זילבר, אבל, אתה יודע...). אולי הזמרים המזרחיים (אני הרי גזען כמוכם), אבל אני לא חושב שמישהו באמת מקשיב להם.

DYGE - שיר קצר והרבה יותר מדי קליט בשביל לא להיכנס, למרות שכרגע אין הסכמה בכלל על איך הוא צריך להישמע. איתמר שומע פופ אמיתי (כולל לה-לה-לה בקולות השניים), אני דווקא שומע מלא דיסטורשן (בלי שום לה-לה-לה). מקור ההשראה לשיר הוא חלון הראווה של חנות שמלות קטנה בשינקין, עליו מודבק שלט קטן בכתב יד – "מגיע לך". כמה פשוט, כמה גאוני.

בכמה שעות שהוא ישב אצלי ניגנתי לו לא מעט משירי, ודיברנו על מוסיקה בכלל, ועל חנות הירקות שיש לי מתחת לבית (פטיש של תל אביבים שמגיעים לגבעתיים, מקום מושבן של אינסוף עגבניות ומלפפונים). יצאתי מהפגישה איתו בתחושה אדירה.