התפלספויות

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם בגלגול אחר הייתי נוסע להמבורג, אי שם בתחילת שנות השישים, עם חבריי ג'ון לנון, פול מקרטני, סטוארט סאטקליף ופיט בסט (כי בגלגול הזה אני צנוע ואני מחליף רק את ג'ורג' הריסון).

כבר לא קל למצוא גרסאות מונו של שירי הביטלס, כפי שהופצו במקור. כל הקלטותיהם, החל מ-Meet the Beatles, האלבום השני שלהם, ועד האלבום הלבן, ב-1968, זכו לגרסאות מונו וסטריאו. אבל באותה תקופה הסטריאו נחשב למעין בונוס, באותו אופן שהיום תיכלל גרסת תלת-ממד של סרט, למרות שלמעטים יש את האמצעים הטכנולוגיים כדי לצפות בסרט באופן שכזה. אז אנחנו מפסידים משהו?

אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם.

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי שמנת עם תספורות מפגרות, אבל מסתבר שלקרוא לפופ מוזיקה מזרחית זו הדרך הכי קלה לאהוב מוזיקה מזרחית.

אתמול הלך לעולמו ג'ורג' מרטין, המפיק והמעבד המוזיקלי הכה מוערך, הידוע גם כחבר החמישי הלא רשמי בביטלס, ואדם שאין הרבה ספק בדבר תרומתו להסטוריה של המוזיקה וטכנאות האולפן בכלל, והביטלס בפרט (יכול להיות שזה אותו דבר גם ככה).

משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם פשוט כנראה היו הכי טובים שיהיו. ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שת'כלס, היה להם מזל שהם מצאו אחד את השני. משהו מעצבן בזה שזה פשוט לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת, ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם גרמו לתקופה שלמה לקרות.

העולם נותן לנו את האפשרות גם להיות מפיק ממוצע, אמרגן ממוצע, איש שיווק ממוצע, איש בוקינג ממוצע, וגם להרים אתר אינטרנט ממוצע ולהקליט באולפן ממוצע. חבל לבזבז כסף ולהתרכז במה שאתם יחסית טובים בו, כשאתם יכולים בקלות לעשות הכל לבד, ובממוצעות האופיינית לכם!

בשלהי שנות ה-90 ערך ארגון התסריטאים בארה"ב שביתה כללית, שאיימה לגרום נזק אמיתי לרשתות הטלוויזיה. סדרות רבות שידרו עונות קטועות, ואחרות הורדו לגמרי. קברניטי הרשתות חיפשו בכל מקום משהו טלוויזיוני שאפשר להפיק ללא תסריט, ובין היתר נחתו על תכנית בשם הישרדות, שהציגה פורמט שנודע לימים כ"ריאליטי".