שירים של אחרים

אבל פתאום כל אמן לא ממש מוצלח, שחלום חייו הוא להיות ה-מיינסטרים והוא פשוט עוד לא הגיע לשם, מגדיר עצמו כאמן אינדי. וזו כבר לא הגדרה של סגנון או גישה, אלא הסבר למצב הקריירה שלהם. בכל זאת, יש עדיין כמה הבלחות גם בסצנה המקומית של מוסיקאים שנשמעים בעיקר כמו עצמם, כלומר הכי אינדי שיש.

אך השירים הארוכים שכן צעדו גבוה, יצירות מופת כגון "רפסודיה בוהמית" של קווין ו"היי ג'וד" של הביטלס, האחרון באורך של כמעט 8 דקות (וגם שניים מהשירים הארוכים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון באנגליה), מלמדים אותנו על הסיבה האמיתית ששירים ארוכים אחרים לא הצליחו – ריבוי קטעים מיותרים.

לא, זה לא קל לכתוב טקסט לשיר, בטח שלא טקסט טוב. אבל אם נולדת בלי הרבה כישרון, ויוצאות לך שורות כגון “War is stupid, and people are stupid”, כמו שכתב בפואטיות רבה בוי ג'ורג' בשיר "”War Song, אין הרבה שאתה יכול לעשות. אבל יש שורות שעל פניו נשמע שהן פשוט תוצר של עצלנות גרידא, ללא התחשבות במוצר המוגמר, והן קצת יותר חורות לאוזן, במיוחד כשהן באות בתוך טקסט קצת יותר קוהרנטי מאשר ההגיגים של אמינם.

בתגובה לתגובות, וגם בעצתה של ידידה קרובה, החלטתי להציג כמה דוגמאות של זמרים גדולים שמנסים, אפילו אם לא תמיד בהצלחה, לבצע גם מול קהל את הקטעים היותר מסובכים בשירים שלהם.

השיר בכלל התחיל כטקסט מאוד אישי מבחינתו, והוא ממש לא התכוון להראות אותו לשאר חברי ההרכב. אבל ריק - המפיק המוסיקלי של האלבום עליו התחילו לעבוד לאחרונה - מצא אותו במחברת שלו באחד מביקוריו לפני ההקלטה, התאהב בעצב העצום שהיה במילים ושכנע אותו לשתף את הטקסט בחזרה הבאה.

יש שירים טובים, ויש שירים ממש טובים, אבל נדיר השיר שגורם לי ללחוץ על כפתור הריפיט, לשים את ה-IPOD בכיס, ולשמוע אותו שוב ושוב כל הדרך הביתה.

למיק האקנל, סולן להקת סימפלי רד, הייתה בעיה. היה לו שיר שהוא מאוד אהב לשיר בהופעות שלו, אבל היה שם קטע אחד חשוב שעם השנים הוא כבר לא הצליח לבצע בקביעות. אם לא די בכך, השיר הזה לא היה סתם שיר, אלא הלהיט הגדול ביותר של הלהקה שלו אי פעם, והשיר איתו לעולם תהיה מזוהה. במילים אחרות, הקהל בהופעות הולך לרצות לשמוע אותו, ומיק רוצה לשיר להם אותו.