Words and Music איש איש ומנגינתו
אבא שלי עדיין צוחק עלי על כך שבגיל שבע אמרתי, ברצינות ילדותית אופיינית, שאפשר ללמוד הרבה על החיים מסופר מריו, משחק הנינטנדו האהוב עלי באותם ימים (טוב נו, גם היום. על מי אני מנסה לעבוד). והאמת, אני עומד מאחורי המשפט הזה עד היום. אבל יותר אפילו מסופר מריו, אפשר ללמוד הרבה על החיים מאמנויות הבמה. אז לפניכם עשרה דברים שאפשר ללמוד על החיים מאמנויות הבמה. גזור ושמור, וזה.
I said Hey! Nobody said it was going to be this way
-This Way (2009)
אבא שלי עדיין צוחק עלי על כך שבגיל שבע אמרתי, ברצינות ילדותית אופיינית, שאפשר ללמוד הרבה על החיים מסופר מריו, משחק הנינטנדו האהוב עלי באותם ימים (טוב נו, גם היום. על מי אני מנסה לעבוד). והאמת, אני עומד מאחורי המשפט הזה עד היום.
Photo Credit: Jake Miller
אתה לומד למשל, שלא משנה איזו נסיכה תצליח להשכיב (או להציל, תלוי בפרספקטיבת הגיל שלך), תמיד תהיה עוד אחת שאתה רוצה. או שלא משנה כמה פעמים תשחק עם לואיג’י, תמיד תעדיף את מריו מאיזשהי סיבה לא ברורה. או שאחרי אתה מסיים את המשחק פעם ראשונה, אתה מיד רוצה לנסות שוב ברמה הקשה יותר.
אבל יותר אפילו מסופר מריו, אפשר ללמוד הרבה על החיים מאמנויות הבמה. יש משהו בלעבוד לקראת הופעה, ובהופעה עצמה, שהוא מיקרוקוזם של עבודה על כל דבר אחר. אתה רואה תוצאות יותר מהר, אתה יודע יותר בקלות אם משהו עובד או לא, ואם אתה עושה משהו לא נכון בהופעה, אתה בדרך כלל יודע איך הגעת לשם.
אז לפניכם עשרה דברים שאפשר ללמוד על החיים מאמנויות הבמה. גזור ושמור, וזה.
10. *Practice Makes Perfect – טוב, זה בטח די ברור, אבל אנחנו נוטים לשכוח את זה. אבל בכל זאת, את השיפור בקטע נגינה, שירה או ריקוד אפשר ממש לשרטט בגרף לינארי ברור. לפני כמה זמן ניגש אלי ילדון ששמע שאני מנגן, ואמר שיש לו בעיה עם אקורד מסויים. עם כל השאר, הוא ציין, הוא מסתדר, אבל את ה-D הוא פשוט לא מצליח לבצע. הוא כמובן חשב שיש איזשהו טריק שמישהו פשוט לא גילה לו, וקצת התאכזב כשאמרתי לו שאין מה לעשות חוץ מלהמשיך להתאמן, עד שזה יבוא בקלות. כמובן שהעצה שלי לא עזרה לי כשהתחלתי לפני כמה חודשים ללמוד פסנתר. אקורד. עוצר. מזיז אצבע, ואז עוד אצבע. עוד אקורד. לא נגעתי בו כבר כמה חודשים…
9. טכניקה זה מגניב, אבל… – את רוב הזמן שאני מגדיר עצמי כמוסיקאי ביליתי בלחפש נגנים. בהתחלה אתה כמובן מחפש את סלאש לגיטרה ואת פלי לבס, אבל אז אתה מגלה שהסלאש שמצאת רב עם כולם ופלי כל הזמן רוצה לראות איפה אפשר לדחוף את האפקט החדש שהוא קנה. אחרי כמה זמן אתה מגלה את האמת המרה – היכולת המקצועית של אדם נמצאת רחוק בסדר העדיפויות שלך, אחרי תכונות כמו נאמנות ומסירות, עמידה בזמנים, יכולת עבודה בקבוצה (ולפעמים, כמו במקרה שלי, יכולת הקבוצה לעבוד איתי) וכו’. ואז אתה נזכר בסיפורים על כל מיני גיטריסטים שהתקבלו להרכב רק כי היה להם מגבר, או אוטו, ואתה מבין… כמובן שגם זו לא בדיוק רשימת דרישות צנועה, אבל לפחות אתה יודע מה אתה מחפש.
8. קשה מאוד למצוא אנשים טובים – המשך ישיר של הסעיף הקודם, אבל מגיעה לו נציגות משל עצמו. הלהקות המצליחות שאנחנו מכירים, סרטי הקולנוע הקלאסיים ולהקות הריקוד הגדולות אלו ניסים אמיתיים במרקם החיים. אתה חושב שאתה הולך להצליח כי אתה מנגן עם חברים שלך כבר מלא זמן? את חושבת שאת תהיי רקדנית גדולה כי עבדת ממש קשה? כל ג’ון צריך את הפול שלו, וכל דה נירו צריך את הסקורסזה שלו. אל תפסיק לחפש, ותעבוד רק עם האנשים שהעבודה איתם היא קסם אמיתי.
7. כשזה באמת טוב, אתה יודע את זה – בהתחלה זה תמיד נשמע על הפנים. הבסיסט טועה באקורדים, המתופף מפספס את הכניסה שלו, והגיטריסט האהבל שלך כבר 45 דקות עסוק בלהרכיב את הציוד שלו. אבל אחרי כמה פעמים, זה פתאום מתחיל להתחבר. ואז יש את הפעם הראשונה שמנגנים את זה כמו שצריך, והעיניים של כולם נדלקות עם ההבנה שאנחנו בכיוון שאנחנו צריכים להיות בו. לא צריך לנתח הכל, ולשאול חוות דעת. אם עוד לא ברור שזה טוב, זה כמעט בטוח לא.
6. הדרך הכי טובה להבטיח שזה לא יהיה מושלם, היא לנסות לעשות את זה מושלם – באמת שאין טעם להתכוון לעשות את זה הכי טוב שאתה יכול. זה פשוט לא עובד. הדבר הכי חשוב הוא לא לפחד לטעות. גם ככה, ואת זה לוקח לכל אמן במה זמן יקר להבין, רוב הזמן אף אחד לא יודע שטעית, וגם אז לא ממש אכפת לו. כל עוד כל השאר טוב, כמובן.
Photo Credit: Alan Cleaver
5. אם לא תדע לאן אתה הולך, אין סיכוי שתגיע לשם – לא, זה לא איזה משפט מהאלכימאי, אלא ההכרה שאם אתה לא יודע בבירור מה בא עכשיו, אתה הולך, ותסמוך עלי כאן, לטעות. כדאי שתמיד תדע מה המילה הבאה, הצעד הבא או האקורד הבא. כשאתה פתאום שם לב שאתה לא יודע מה אתה צריך לשיר בפזמון שבא עכשיו אתה מרגיש שאתה חייב לזרוק משהו. למרות שאתה חושב שיש סיכוי סטטיסטי שזה יצא נכון, זה פשוט לא.
4. אין דבר יותר חשוב מליהנות – באמת. אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה, גם הקהל שלך לא, לא משנה מה אתה מציג לו וכמה זה טוב.
3. אם אתה לא מוכן, כולם ידעו את זה – כמו שיכור שלא מודע לאיך הוא נשמע כשהוא מדבר, או לכמה המכונית שלו מזגזגת, אנחנו מוצאים את עצמנו משכנעים את עצמנו שאנחנו נצליח להחליק את זה. אז זהו, שלא. אם אתה לא מוכן, כולם ידעו את זה, ואני מעיד על זה מנסיון.
2. יש רק שתי תגובות אפשריות ללחץ – לפני שזה מתחיל, אתה הולך להרגיש את זה. זה כבר ברור, ומתקבל בהבנה כחלק מהיותנו אנושיים. אבל יש רק שתי תגובות אפשריות ללחץ שלפני. או שהוא ממלא אותך באדרנלין ונותן לך הרגשה שאתה בלתי מנוצח, או שהוא ישבור אותך לרסיסים. ומנסיוני, זה לא משתנה מאדם לאדם, אלא מתחום לתחום אצל אותו אדם. מה לעשות? ראה סעיף 10, וסעיף 3, למעלה.
1. יש סיבה שאף אחד עוד לא המציא תחליף לגלגל – כל עוד הוא מתגלגל, באמת שאין טעם. אז עד שהאבולוציה תפתח את החושים שלנו עוד יותר, אנחנו נמשיך להסתמך על אותם דברים לשם הגירוי שלנו. אז אל תנסה להוכיח לעולם כמה מיוחד ומוכשר אתה, ותפסיק לחשוב שבגלל שהשתמשת בעוד ובסינטיסייזר באותו שיר המצאת סגנון. זה לא אומר שעדיף להיות כמו כולם, זה פשוט אומר שלא כדאי לנסות לעשות את זה במכוון. אחרת אתה נהיה איזבו, ואז כולם מפסידים.
*בנושא הזה מאוד מומלצת קריאה בספרו האחרון של מלקולם גלאדוול, “מצויינים – ממה עשויה הצלחה“, שחקר אנשים יוצאי דופן כמו ביל גייטס והביטלס בנסיון להתחקות אחר המקור להצלחתם.
נכתב – בבית קפה “ויולה הקטנה”, גבעתיים
