ג’ון לנון – תנו צ’אנס לבולשיט

שתפו אותי!

I’m a loser, and I’m not what I appear to be – John Lennon

עניין הרצח של ג’ון לנון אף פעם לא הובן לי. קיבלתי את זה שמרק דיוויד צ’פמן, הרוצח, היה משוגע, אבל זה אף פעם לא הספיק בשביל להסביר למה דווקא אז, ולמה דווקא לנון. לפני זמן לא רב נתקלתי בפרק מספרו של בחור שמכנה עצמו אייס בקוורדס (Ace Backwords) על גיבורי אסיד לאורך השנים, אשר הוקדש לג’ון לנון. הסופר, דר רחוב שכתב את ספרו באוהל או על ספסל בפארק, כותב עם המון כעס.  עם השנים הרגיש שהולך שולל על ידי לנון, לאחר שהיה מעריץ נלהב של לנון בצעירותו, והכעס על הגיבור המאכזב ניכר לאורך כל הקטע. אך העובדות ההיסטוריות כאן נכונות (כולל אחת מדהימה ששלחה אותי לחיפושים אחר אימותים נוספים), והתזה אותה פורש בפנינו בקוורדס, אשר מוליכה מילדותו של לנון בליברפול ועד הרצח ברחובות ניו יורק, משכנעת למדי, וגם סותמת לא מעט חורים שהיו לי לגבי לנון בכלל והרצח בפרט.

אז החלטתי לתרגם עבורכם את הפרק, באישורו של הסופר (Thanks, Ace), ולפרסם אותו כאן בבלוג בשלושה חלקים. קיצרתי במקומות מסוימים, בעיקר במקומות בהם היה זה יותר Rant מתוכן, או במקומות שלא הרגשתי שהוסיפו הרבה, אך לא מעבר.

לוקח קצת זמן עד שהוא מגיע לעיקר, אז מי שרוצה לדלג על הפילוסופיה ולהגיע ישר לת’כלס יכול ללחוץ כאן (אבל אין באמת סיבה).

את המקור ניתן למצוא כאן.

החלק השני, ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאסיד, נמצא כאן.
החלק השלישי, ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאלימות, נמצא כאן.

[…]

אבל מי היה ג’ון לנון? בתוך כל זה.

בשנות ה-60 עבר לנון טרנספורמציה מרשימה מ”אליל נוער” ל”גיבור תרבות הנגד”. לנון המשיך לקדם סדרה של מטרות תרבות הנגד, כאשר הוא הופך את תדמיתו מ: מיסטיקן LSD. לתלמיד של גורואים הודיים… לפעיל אנטי מלחמה… ולמנהיג פוליטי קיצוני ומהפכני. יחד עם זאת הפך עצמו ג’ון לנון להתגלמות חיה של שנות ה-60, הסמל הגדול של שנות ה-60. ג’ון לנון.

היה זה בדיוק זה שהעניק לג’ון לנון מימד עמוק יותר מאשר “אליל פופ” רגיל. זה מה שהפך אותו לנושא מחקר כה רב, כמו גם מעורר מחלוקת אדירה. כיוון, שלאן שהלך המוניטין של לנון, אחריו באו שנות ה-60.

[…]

מציאת הג’ון לנון “האמתי” בתוך כל האשליות התקשורתיות הללו היה אתגר חמקני. בגלל שלנון היה בן זונה חלקלק. לנון הקרין על מסכי התקשורת סדרה בלתי פוסקת של דמויות שונות של ג’ון לנון, כאשר לעיתים קרובות כל אחת סתרה את הדמות הקודמת של לנון. עורכי עיתונים אהבו לפרסם טורים של תמונות של פרצופו המשתנה תמידית של לנון. בהחלט, ג’ון לנון היה סתירה, בתוך תעלומה, עטופה בשקית גדולה של אגוזים.

דברן כפייתי כל חייו, לנון השאיר מאחוריו שורה של ראיונות מרתקים. אבל מקריאת ראיונות אלו נהיה ברור מהר מאוד שהרבה ממה שיצא מהפה של גון לנון היה שקרים, בולשיט, וסתירות. או, אם אתם רוצים להיות יותר נדיבים, אשליות. לנון עצמו – כמפיץ גדול של מיתוס הביטלס – הלך לאיבוד בתוך המיתוס עצמו, מסובך בתוך קורי רשת השקרים התקשורתית שלו. מדי פעם, היה מנסה לנון להוציא עצמו מתוך מסדרון המראות הזה, כמו בתקופת “החלום נגמר” המפורסמת שלו, אך כל ניסיון של לנון להפריך את מיתוס הביטלס רק הוביל ל(לא, לא לאמת אבל) סדרה בלתי נגמרת נוספת של מיתוסים נוספים. מה שבאופן טבעי הוביל לעוד הפרכות מצד חברנו ג’ון. מה שהוביל ל – ניחשתם – עוד מיתוסים. הוא באמת היה “אורג החלומות”, חברנו ג’ון, במספר אופנים. אבוד בתוך “החלום המשוגע” שלו, כפי שהגדיר זאת בעצמו.

מיתוס “הfab four התמימים”… ואחריו מיתוס “מיסטיקן ה-LSD”… ואחריו מיתוס “המהארישי הוא המאסטר המושלם… ואחריו מיתוס “ג’ון לנון כגורו של שלום”… ואחריו מיתוס “החלום נגמר ועכשיו אני ממש חוזר למציאות”… ואחריו מיתוס “מנהיג פוליטי קיצוני בסגנון ג’רי רובין ואבּי הופמן”… ואחריו מיתוס “ג’ון ויוקו כסיפור האהבה הכי גדול מאז רומיאו ויוליה”. וכך הלאה.

כל מיתוס חדש הוצג תחילה על ידי לנון כ-“ה-אמת, סוף סוף”. רק כדי להיות מופרך על ידי לנון כבולשיט מוחלט שנה לאחר מכן. היה זה הצד המפריך של לנון שהשרה על דבריו הילה של נביא אמת, בגלל שזה היה הצד של לנון שהיה באמת וברצינות אמתי. הוא באמת היה מלא בבולשיט, ואי אפשר היה להפריך את זה.

אבל מי היה ג’ון לנון, האיש מאחורי המיתוס התקשורתי?

סביר להניח שההתבוננויות בעלות הערך הרב ביותר היו ספרים שנכתבו על ידי שלושה אנשים שחיו באינטימיות לצד לנון מאחורי המסך התקשורתי:

* פיט שוטון, חברו מילדות ולאורך כל חייו
* מיי פאנג, הפילגש שלו בזמן תקופת “סוף השבוע האבוד”
* ופרד סימן, העוזר האישי והבלדר שלו בשנותיו האחרונות

כל השלושה אהבו את ג’ון לנון אהבה עמוקה – שהרי לנון, לא משנה מה הסיבות, עורר אהבה ותשוקה רבה במיליוני אנשים. ושלושת הספרים לא נכתבו כמסכת זריקת בוץ שנועדו להפיל אליל מהמעמד הגבוה שלו ולגרור את פרצופו על הרצפה. אלא נכתבו על ידי שלושה אנשים שאהבו את לנון עמוקות ורצו נואשות להבין את המוזרויות והשיגעונות של אדם שאהבו אך לא יכלו להבין בכלל. מה שרק גורם לתיאורים שלהם את אופיו של לנון נוראי עוד יותר. (ולזכותו יאמר שלנון עודד את כל השלושה לכתוב את זיכרונותיהם).

פיט שוטון תיאר את לנון כ”אדם שהיה משעשע ומבדר כמעט בכל רגע. אף פעם לא ידעת מה יעשה עכשיו. זה היה הקסם של האיש”

מיי פאנג תיארה את לנון כ”אדם מפוחד מאוד בבסיסו”.

ופרד סִימַן תיאר את לנון כ”אדם מבודד, בודד ומעונה”.

המונח בו השתמש לנון תכופות כדי לתאר את עצמו היה cracked, או crackers. לנון ראה עצמו בעיקר כ”גאון מטורף”. למרות שאף פעם לא היה ברור איזה חלק מההופעה שלו הוא הגאונות ואיזה הטירוף.

עמדתו הנצחית של לנון הייתה: הוא תמיד הבין במבט לאחור שהיה לחלוטין ולגמרי טועה לגבי הכל. אבל ברגע הנוכחי תמיד היה לגמרי מבריק וצודק לגבי הכל.

הוא טעה לגבי ההנחה שעושר ופרסום כג’ון המקסים מהביטלס יביא לו אושר, אבל אז הוא גילה את הדבר האמתי: מיסטיקת ה-LSD. הוא טעה לגמרי בעניין מיסטיקת ה-LSD, אבל אז גילה את הדבר האמתי: המהרישי. הוא טעה לגבי המהרישי, אבל אז גילה את הדבר האמתי: אקטביזם פוליטי קיצוני בסגנון רובין\הופמן. הוא טעה לגבי האקטביזם הקיצוני בסגנון רובין\הופמן, אבל אז גילה את הדבר האמתי: חיים ביתיים עם יוקו אונו… וכך הלאה והלאה.

חלק עיקרי בתפקידו של פרד סימן כבלדרו האישי של לנון היה לשמש כ”קהל שבוי למונולוגים הדעתנים של ג’ון” (שסִימַן תמיד מצא מרתקים, ואני מאמין לו). סימן הצביע על שורשו של הטמטום המדהים של לנון:

“וויכוחים עם ג’ון, גיליתי בשבועות הראשונים שלי איתו, היו מיותרים לחלוטין. אפילו כשהיה במצב רוח טוב, ג’ון לנון לא היה אדם שכדאי לא להסכים איתו. נדיר היה שסבל עמדה מנוגדת ותמיד התעקש על המילה האחרונה”.

במילים אחרות, ג’ון לנון דיבר, אבל אף פעם לא הקשיב.

שום דבר לא ריגש את לנון כמו הצהרה בביטחון מלא: “זהו זה!” היהירות המפורסמת של ג’ון לנון. היה זה בדיוק הבטחון העצמי הזה שמשך את פשוטי העם. זה משך את האבודים, את המבולבלים, את חסרי הבטחון, ו, בעיקר, את הילדים. כיוון שילדים מטבעם חיפשו אדם מבוגר שכבר היה שם, שיוכל להראות להם איך גם להגיע לשם. ומיליון ילדים בדיוק כמוני העריכו והעריצו את ג’ון לנון כאדם הזה.

לנון היה נלהב לקחת על עצמו את תפקיד הגיבור הזה. בעוד באותו הזמן (אניגמה שכמותו) טען ללא הרף שלעולם לא התכוון “למצוא” עצמו בתפקיד הזה. אבל השורה האינסופית של תפקידי גיבור שאימץ לנון טוענות אחרת. באופן טיפוסי, ג’ון לנון רצה לאחוז במקל משני צדיו: להיות הגיבור, אבל מבלי שיצפו ממנו להתנהג בגבורה.

היו אלה ילדים מהדור שלי, צעד אחד אחרי הביטלס, שהיו ממוקמים הכי טוב כדי ליפול הישר לתוך המלכודת שטווה לנון (בטעות?). כיוון שכמודל לחיקוי לנוער, ג’ון לנון היה מודל לחיקוי מאוד, מאוד מסוכן.

כשאלברט גולדמן פרסם את המסכת הגסה שלו על אישיותו של ג’ון לנון, הוביל הדבר להתפוצצות של כעס וזעם לנוכח חילול הקודש שנעשה כלפי “האיש הדגול”. הרי, זה הותיר כתם על הגיבור המדהים, ג’ון לנון. גולדמן ללא ספק הוסיף כמה מכות מיותרות מתחת לחגורה, וכמה בעיטות לאשכים, אך תיאורו הבסיסי של האישיות של לנון אומת ברובו על ידי הביוגרפיות שבאו אחריו.

 […]

מיד לאחר ההתנקשות הועלה לנון לדרגת קדוש חילוני. יוקו אונו תבלה את 25 השנים שלאחר מכן בהוצאת סדרה אין סופית של מוצרי לנון שנועדו להנציח את המיתוס המלוטש של לנון כ”אדם דגול”. אבל פשוט היו יותר מדי צדדים מחליאים באישיותו של לנון כדי שמשחק ה-לנון-כאדם-דגול ילקח ברצינות על ידי מישהו מעבר למעריצי הביטלס הכנועים ביותר. פול מקרטני עצמו, אשר הכיר את לנון היטב, הודה בציטוט המפורסם שלו: “מאז מותו הפך למעין מרטין לות’ר לנון. הוא לא היה איזה קדוש מקודש. לעיתים הוא היה חזיר מניפולטיבי”.

[…]

לנון העביר את ארבע שנות חייו האחרונות בבידוד מכל בחינה, זאב בודד, “רדוף על ידי עברו ומבוהל מעתידו”, מעשן את המריחואנה שלו מבלי משים (תאי-סטיק, רק הטוב ביותר בשביל ידידנו ג’ון) ולא מפסיק להעביר ערוצים בטלוויזיה הצבעונית הגדולה שלו, אותה השאיר דלוקה 24 שעות ביממה, לעיתים תקועה בין הערוצים ומשמיעה רק רעש סטטי. מה קרה לג’ון לנון? איך הגיע אדם שנראה היה שיש לו הכל למצב שיש לו כל כך מעט? מה בדיוק היה לא בסדר בג’ון לנון?

המשך בעמוד 2.

שתפו אותי!