Words and Music איש איש ומנגינתו
בואו נסכים שמה שאנשים אוהבים או לא אינו בהכרח מבטא את הטעם שלהם, דבר שמסביר ז’אנרים כמו דת’ מטאל וראפ, מוסיקה גרועה שאת ההערצה אליה קונים בחנויות מובחרות יחד עם התלבושת המתאימה. הרי הקריטריון היחיד בשביל להיות אמן ראפ הוא: לרצות להיות אמן ראפ!
Some things are just as they appear
Sliced Bread, The Sequel (2009)
בשביל משהו שאין להתווכח עליו, נראה דווקא שטעם וריח הם מקורות בלתי נדלים לאי הסכמות. בן דודו הקרוב של “צריך לכבד דעה של כל אחד” טעם וריח הוא ראש משפחה ענפה במיוחד בזכות עצמו, עם שושלת שכוללת ידוענים כמו “טעם נרכש” (דרך להתווכח על טעם וריח מבלי להצטייר ככזה) ו”אתה פשוט לא מבין אותו” (דרך קצת פחות מעודנת לעשות אותו דבר).
כמובן שאולי בכלל הכוונה המקורית של יקירינו “אין להתווכח” הייתה שאמור להיות ברור לכולם מה באמת טוב ומה באמת רע. הרי מוסכם על כל בני משפחתי שלאמא שלי, שאוהבת את הבשר שלה, רחמנא ליצלן, כמו אספלט רק ללא קווי ההפרדה, יש טעם רע בבשר. שער האריות המוזהב של השכנים שלי גם הוא מייצג טעם נוראי. לחילופין, מוצארט הוא גאון ומי שלא חושב כך לא מבין כלום במוסיקה.
אז בואו נתחיל מהסוף. יש דברים גרועים במוסיקה, בצורה אובייקטיבית לחלוטין. הספייס גירלז, למשל, היא להקה גרועה. הטקסטים שלהן גרועים. הלחנים שלהן גרועים. הן זמרות גרועות, והן שרות עם פלייבק. הן, מכל הסיבות הנ”ל, להקה גרועה. מישהו רוצה להתווכח על זה? לא חשבתי. לעומת זאת, אם אגיד אותו דבר על, למשל, מטאליקה, יקום עדר של מעריצים להסביר לי למה אני לא מתוחכם מספיק בשביל להבין את המוסיקה שלהם. אני כמובן לא משווה בין שני ההרכבים האלה (מטאליקה הרי שרים בלי פלייבק), אלא רק מדגים שבאופן כללי אין להתווכח על טעם וריח, כל עוד הוא לא הטעם שלך.
אז בעצם כמו כל דבר בחיים, גם פה זה רק עניין של קווי גבול, כי האמת היא שדברים הם הרבה יותר ברורים ממה שאנחנו רוצים לחשוב. קודם כל, בואו נסכים שמה שאנשים אוהבים או לא אינו בהכרח מבטא את הטעם שלהם, דבר שמסביר איך ז’אנרים כמו דת’ מטאל וראפ, מוסיקה גרועה שאת ההערצה אליה קונים בחנויות מובחרות יחד עם התלבושת המתאימה, מצליחים בצורה כל כך בוטה. הרי הקריטריון היחיד בשביל להיות אמן ראפ הוא: לרצות להיות אמן ראפ! זו מוסיקה גרועה, והיא גרועה עובדתית ואובייקטיבית, ויסלחו לי כל מעריצי הסגנונות האלו. בעצם, שיקפצו לי.
ואיך זה עובדתי, ישאלו כל מיני אנשים, למרות שהתשובה ברורה גם להם? מכיוון שבסופו של דבר יש פרמטרים די מתבקשים שמאפשרים לקבוע מה טוב ומה לא. אבל הרבה יותר קל ומצחיק להשתמש בכמה חוקים בסיסיים, אשר לפיהם תוכלו לדעת אם הלהקה שאתם אוהבים היא בעצם גרועה:
שיטת גרבר להכרעת ויכוחים
- אם כל חברי ההרכב מתלבשים אותו דבר – זו להקה גרועה
- אם לכל חברי ההרכב יש אותו אורך שיער – זו להקה גרועה
- אם ברור לך איזה סגנון ההרכב מנגן לפי מבט אחד על המתופף – זו להקה גרועה
- אם אתה יודע בדיוק איפה לקנות את התלבושת של הגיטריסט – זו להקה גרועה
- אם תהליך כתיבת השירים מסתכם בנסיעה לסקנדינביה ורכישת שיר – זו להקה גרועה
- אם הזמר שר את כל השירים במין חצי דיבור נונשלאנטי שכזה – זו להקה גרועה
- אם הם מדברים על ג’ה ביותר משיר אחד – זו להקה גרועה
- אם הם מדברים על זונות ביותר משיר אחד – זו להקה גרועה
- אם הם מזכירים את שם הלהקה ביותר משיר אחד – זו להקה גרועה
- אם צירוף המילים “בייבי או” חוזר יותר מפעם אחת בפזמון – זה ג’סטין ביבר, ואנחנו רק מחכים שהוא ילך
רוב השאר גם כן גרועים, אבל לפחות עליהם אני מוכן להתווכח.
נכתב – על הספה שלנו
