כשאלכימאי מנגן על גיטרה

שתפו אותי!

ב-1991 נבחר פיטר באק, גיטריסט להקת R.E.M, כאחד מחמשת הגיטריסטים הטובים ביותר של השנה, בסקר הקוראים הגדול שמקיים המגזין הנחשב “רולינג סטון” לסיכום השנה החולפת. באופן שאולי נשמע מעט פרדוקסלי נבחר באק, באותו מצעד באותה השנה, גם כאחד מחמשת הגיטריסטים הגרועים לאותה תקופה בדיוק.

You never were the kind to glow
Her (2005)

ב-1991 נבחר פיטר באק, גיטריסט להקת R.E.M, כאחד מחמשת הגיטריסטים הטובים ביותר של השנה, בסקר הקוראים הגדול שמקיים המגזין הנחשב “רולינג סטון” לסיכום השנה החולפת. באופן שאולי נשמע מעט פרדוקסלי נבחר באק, באותו מצעד באותה השנה, גם כאחד מחמשת הגיטריסטים הגרועים לאותה תקופה בדיוק.

הסיפור הזה תמיד שעשע אותי. באותה שנה היו R.E.M מלכי העולם כולו ועוד קצת, לאחר ששחררו לעולם את Out of Time המופתי שכלל בתוכו את אחד מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, Losing My Religion. ההצלחה הגדולה הספיקה, כמובן, לייצר גם מספר לא קטן של שונאים, מה שמסביר את הדירוג הגבוה של באק בשני המצעדים.

אך האמת היא שבאק לא באמת מתאים לאף אחת מהרשימות הנ”ל. מדובר בבחור שהרים גיטרה בפעם הראשונה באמצע שנות ה-20 שלו, כשהחל לנגן בהרכב, ואף פעם לא נחשב לנגן עם יכולת טכנית גבוהה. לא תמצאו באלבומים של R.E.M סולואים קשוחים, או כל סוג אחר של וירטואוזיות. ובכל זאת, עם המעט שהיה לו עשה באק לא מעט בכלל, והקנה לעצמו מקום גבוה ברשימה שלי:

5 גיטריסטים שעשו הכי הרבה עם הכי מעט

5. קורט קוביין – האמת היא שבכל רובד שהוא, מנהיגה ז”ל של נירוונה ז”ל לא יכול להיחשב כגיטריסט טוב, או אפילו סביר. הסולואים שלו, כשהם מופיעים, מנוגנים על ידי כל ילד בן 12 עם שתי ידיים ושישה מיתרים, האקורדים שלו תמיד פשוטים ביותר ויכולת הפריטה שלו לוקה בחסר. ובכל זאת, את מה שזה לא יהיה שהוא עשה טוב, הוא עשה הכי טוב, ולקח את זה למקום הכי גבוה שאפשר. ואז התאבד, כאשר במערכת שלו מתנגן בריפיט עוד דיסק מופתי של מספר 2 ברשימה.

4. ג’ון לנון וג’ורג’ הריסון – טוב, גם אם הם היו הגיטריסטים הגדולים של המאה, עם ההצלחה המדהימה של הביטלס הם עדיין היו נכנסים לרשימה כזו. אבל הם לא. ממש לא. בכלל, בלהקות שמנגנות סגנון מוסיקה שכזה, בדרך כלל לא תמצאו שני גיטריסטים, ואולי העובדה שזה לא מרגיש כמו גיטריסט אחד יותר מדי היא ההוכחה הסופית לכמה מעט כל אחד מהם מביא לבדו. וכשכבר שומעים משהו יחסית מסובך טכנית – כמו הסולו הסופר מהיר ב-A Hard Day’s Night – מדובר בטריק אולפני. או שזה פשוט אריק קלפטון מנגן. אבל זה כבר הכי שלילי שאפשר לכתוב על הביטלס מבלי הצורך להתכופף, אז אפסיק פה.

3. קית’ ריצ’ארדס – וידוי – למרות כמה שירים די מוצלחים, אני ממש לא נחשב לאחד ממעריצי הרולינג סטונס. אני לא אוהב את השירה של מיק ג’אגר, אני מגחך למשמע הרבה מהטקסטים שלהם, ואני ממש לא אוהב את הסאונד של הגיטרות שלהם. ובכל זאת, בשביל מישהו שבקושי מצליח לעמוד מרוב כמויות הסמים שזורמות במה שהיה פעם הדם שלו (חוסר שיווי המשקל שלו, כמו גם סגנון הלבוש, שימשו כהשראה לדמותו של קפטן ג’ק ספארו בסרטי “שודד הקאריביים”), מצליח ריצ’רדס כבר שנים רבות להוביל את אחת מלהקות הרוק הגדולות בהסטוריה בעזרת, בעיקר, ריפים פשוטים אך קליטים להחריד. טוב, נו.

2. פיטר באק – כאמור, הוא לא התחיל עם הרבה, אבל הוא עבד קשה, שמע המון מוסיקה, ופיתח את מה שמייק מילס, הבסיסט של R.E.M, מתאר כ”יד הימנית הכי טובה בביזנס”. כלומר, הוא אולי לא מנגן סולואים מטורפים, שם חשובה במיוחד המהירות של יד שמאל (היד החלשה), אבל פירוק האקורדים שלו מאוד מרשים, ושיריהם של הרביעייה האמריקאית מלאים בארפג’ואים יפהפיים שמקנים לבאק סגנון ייחודי משלו. מילס, אגב, הוא מוסיקאי מוכשר ביותר על כמה כלים, כולל הגיטרה, ואפילו כתב לבאק את הסולו הראשון שניגן. אבל למרות שהיה גיטריסט טוב יותר מבאק, פיטר לא ידע בכלל לנגן על גיטרת בס, וכך נקבעו להם התפקידים בהרכב. לא נראה לי שמישהו מתחרט.

1. The Edge – הגיטריסט של U2 הוא בהחלט משהו מיוחד. אישית, אני לא בטוח שהיה מסוגל להשתלב באף הרכב אחר. קשה למצוא משהו מורכב שהוא מנגן, אבל שמיעה מדהימה, סאונדים מיוחדים וסגנון ייחודי ביותר שהוא יותר יצירת אווירה מאשר ליווי על הגיטרה, יוצרים את הבסיס לאחת הלהקות המצליחות ביותר אי פעם. לא רע בשביל מישהו שלא היה לו הרבה לעבוד איתו.

נכתב – על הספה שלה

שתפו אותי!