Words and Music איש איש ומנגינתו
האמת, היה פסטיבל אדיר. אינדינגב 2012 היה מלא במוסיקה טובה, ארגון מקצועי ואנשים טובים, לרוב, באמצע המדבר. לשלושה ימים אירח הנגב את הטוב, הרע והמכוער של סצנת האינדי הישראלית, אז בואו נראה מה היה לנו.
הטוב
Panic Ensemble– וואו, איזו הופעה נתן ההרכב הזה, שהגיע לבמה ממש ברגע האחרון אחרי שחצי הרכב נסע לחלץ את רכבם התקוע בחול של החצי השני. זה לא הפריע להם להגיש את ההופעה הטובה ביותר שאני וליאורה שמענו בפסטיבל. אנרגיה מדהימה של להקה שראית שפשוט ממש נהנית לנגן ביחד, וסאונד מושלם שמאפשר לך להנות מכל מה שיש לאנסמבל הזה להציע. אם יוצא לכם, לכו לראות.
Acollective – הדארלינגים של הסצנה, ולא קשה להבין למה. ההופעה הסוגרת של הפסטיבל משכה אליה קהל עצום, שרק חיכה להזדמנות להוציא את מעט האנרגיה שנשארה לו אחרי שלושה ימים בחול. הקולקטיבים, מצידם, נתנו הופעה אינטנסיבית ומקפיצה. מזל שנשארנו.
Tatran – בדרך חזרה למתחם מביקור באוהל של חברים, אנחנו שומעים את חברי Tatran מתחילים את שירם הכמעט אחרון, ביצוע אינסטרומנטלי ל-Strawberry Fields Forever של הביטלס. יש משהו סוריאליסטי מאוד במוסיקה במדבר, ולפעמים, כמו במקרה הזה, זה משתלב נהדר. מיד הצטערנו שלא סימנו את ההופעה הזו. חודש הבא הם בתמונע. אם לשפוט לפי הקטע הזה, יהיה אדיר.
The Wake Up Suzzys – רוק טוב ופשוט מבוצע במקצועיות. Lady’s Man הוא שיר זכיר במיוחד, השאר קצת פחות, אבל יש פה פוטנציאל לא רע בכלל.
המקום – מארגני הפסטיבל לא מתיימרים לספק את “עיר הנוחות 2000” עבור באי האירוע, ובכל זאת, כל מה שצריך בשביל לעבור את החוויה בהנאה נמצא שם. האוכל שנמכר בדוכנים זול, ההופעות מתחילות בזמן, הסאונד מצויין ומתחם האוהלים מספק את הצרכים הבסיסיים. בשביל המחיר המאוד זול של הכרטיס – רק 220 ש”ח – קיבלנו תמורה מלאה. רק אנא מכם, הודעות חשובות כמו על כך שהשנה אסור להביא כלבים, עדיף שיעשו קצת יותר מוקדם מהרגע האחרון.
רוב האנשים – סך הכל הרוב המוחלט של המשתתפים השתדל לשמור על הנקיון, הסדר והשקט (חוץ מעניין אחד, אליו עוד נגיע בהמשך). ואלו שלא, שנה הבאה אני כבר אדע קרב מגע ממש ממש טוב.
הרע
ויתרתי – קשה היה לי ולחבריי להבין את סיבת קיומו של ההרכב הזה, שחושב שהוא מגיש חתרנות במסווה של פואטיקה, כאשר במציאות אנחנו מקבלים שטויות של ילדים בני 15 שלא קיבלו מספיק יחס מהחברה. זכורים במיוחד הפזמונים “היא שמנה, היא שמנה, והיא תמיד תישאר שמנה למרות שיש לה ג’קוזי” (אני לא מתחייב על הציטוט, אבל זה היה הרעיון. אני יודע שזה היה הרעיון כי הביטוי הזה חזר כמה עשרות פעמים במהלך השיר) ו”הפיצה יקרה מדי, למה תל אביב לא עולה באש?”, שבהחלט מביע סנטימנטיים מרדניים כלשהם, אבל רק אם ממש משעמם לך. “מי שנעלב מהטקסטים שלנו, הוא טיפש” מכריז הזמר. ולא, הנגינה והשירה הצליחו, איכשהו, לא להאפיל על הטקסטים. אתם יודעים מה בא עכשיו – תוותרו.
הסטוץ במדבר – לא, אני לא מתכוון למשגלים סוערים בתוך שקי שינה בין היפסטרים שפגשו אחד את השני בתור למקלחת (למרות שהסיפור על הבחור הנעלב שלא זוהה על ידי הבחורה ששכבה איתו בלילה שלפני היה די משעשע) אלא לסלידה של אמנים ישראלים ממקוריות. כמה להקות רגאיי-סקא ששרות על ג’א אני צריך לשמוע ? כמה הרכבי “רוק מקלטים” עם מילים כאילו משעשעות כבר יכולים להיות? אנחנו באים למדבר, רוקדים קצת, נהנים קצת, ושוכחים איך קוראים לכם. אז לא, לא נראה לי שאתקשר מחר, אבל אולי ניפגש שוב שנה הבאה, באותו המקום. (הרחבתי על הנקודה הזו קצת אחר-כך, כאן).
האנגלית – לא, אין לי בעיה עם זמרים ישראלים ששרים באנגלית, בעיקר כאחד שעושה את זה. אבל יש לי בעיה עם זמרים שאינם דוברי אנגלית שעושים זאת. הטקסטים, כשאפשר להבין אותם דרך המבטא העילג של הזמר, רדודים ביותר ומלאים שגיאות דקדוק, תחביר והגייה, השירה עצמה נפגעת, בעיקר אצל זמרים שמנסים לכסות על מבטאם בעזרת מניירות מוזרות (לעיתים הייתי צריך לשמוע כמה שירים בשביל להבין באיזו שפה מדברים אלי), וכל הבעיות האלה מובילות לקושי אמיתי להתחבר להרבה מהשירים, מכיוון שאין לך שורה טובה או מילה מתאימה להתחבר אליה. אני מבין שאתם רוצים להצליח בחו”ל, אבל עם אנגלית כזו אתם לא תצליחו בשום מקום.
יצויינו לחיוב כמה הרכבים עם אנגלית סבירה עד טובה – אקולקטיב ופאניק אנסמבל. יצויינו לשלילה – The .Angelcy זה פשוט לא עובד, וחבל, כי המוסיקה שלכם לא רעה בכלל.
ההגדרה – “לא עבדנו עם מפיק” אומר לי הבסיסט של אחד ההרכבים, “אנחנו אינדי”. לא, אתם סתם נשמעים כמו הרכב שלא עבד עם מפיק. זה פחות אינדי, יותר סטופיד. יש אנשים שלוקחים את ההגדרה הזו רחוק מדי. אינדי לא אומר לא מקצועי, לא אומר לא מושקע ולא אומר קמצני. זה פשוט אומר עצמאית. תעשו את זה כמו שצריך, ואז לא תצטרכו הגדרות מטופשות.
הבלאנס – אין ספק שפסטיבל שכזה מאתגר במיוחד מבחינת עשיית סאונד להרכבים. הלהקות עולות אחת אחרי השנייה, הקהל נשאר באיזור, ואת הבלאנס להופעה עושים מולנו. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות עם זה משהו קצת יותר מעניין. במקום זה, אנחנו מקבלים 20 דקות של “אחת-אחת, אחת-שתיים”, וקצת רעשי חזרה של תזמורת ילדים. זו לא הדרך להכניס אותנו למוזה לקראת המוסיקה שלכם.
הטיונינג – “אם אתם כבר הולכים להרעיש עד 4 בבוקר”, אני אומר לחברי האוהל השכן, שפתחו במת בטברנה מהחובבניות ביותר שאפשר לדמיין, “לפחות תכוונו את הגיטרות שלכם”. מכל עבר נשמעה נגינתם של חסרי הכישרון, הקול והטיונר (המשמש לכיוון מיתרי הגיטרה). לא אשקר, זה היה קצת קשה. אך כמה מצחיק היה לגלות שבלילה שאחרי, גלעד, שלא היה עד לביקורי בליל אמש, קם גם הוא לכוון להם את הגיטרות.
הירוק – בפסטיבל שמגדיר עצמו כירוק בהרבה מאוד מובנים, הופתעתי מאוד לגלות שאין שום כוונה למחזר את כמויות הפלסטיק והזבל האורגני שמיוצר בפסטיבל. חבל.
המכוער
החרא – “אם זה היה בהודו”, אומרת ליאורה כשאנחנו מטיילים דרך המתחם ומסביבנו ערימות חרא מכל עבר, “לפחות לא היה פה כל כך הרבה נייר טואלט”. “נכון”, אני עונה, “אבל אם זה היה בהודו הם היו מחרבנים לי מחוץ לאוהל”. ועדיין, כמה קשה זה ללכת עוד כמה מטרים, לחפור בור ולכסות כשמסיימים? וזה עוד כשבאי הפסטיבל מחשיבים עצמם כאליטה של החברה הישראלית. כמו שאומרים – פחות.
הפוליטיקה – כן, אני מבין שהרוב המוחלט של באי הפסטיבל משייכים עצמם בגאווה למחנה פוליטי מסויים. ואני מבין שדפני ליף היא סוג של גיבורה אצלם, ושהתנועה החדשה שלה לא אמורה להיות פוליטית. אבל אלא אם כן אתה יודע לנגן או לשיר, אני לא רוצה אותך פה.
נכתב – על הספה
תמונות: ליאורה יוקלה
