הביטלס חוזרים למקומם הטבעי

שתפו אותי!

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג’קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג’קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.

Get back to where you once belonged – Paul McCartney (1969)

פרפורי הגסיסה של הלהקה הגדולה בעולם

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג’קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג’קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.

החומרים המדוברים הם תוצר של פרויקט שאפתני של הביטלס שנגמר בסרט השנוא על ידי הלהקה והמעריצים, שיצא לאחר שכבר התפרקה ושנגנז עשר שנים לאחר מכן. 81 הדקות של Let It Be, הסרט של מייקל לינדזיי הוג, כללו בעיקר מוזיקה, עם כמה דיאלוגים שזורים בין לבין, שילוב של מגוון גורמים, כוחות ונראטיבים גרמו לאנשים לראות את מה שהם חושבים שהם אמורים לראות: פרפורי הגסיסה של הלהקה הגדולה בעולם.

את ההיסטוריה הזו מנסה ג’קסון, באופן מוצהר, לשנות. כי מה שמצא בחומרים האלו, ומה שפרס בפנינו בכמעט 8 שעות של זבוב על הקיר עם הביטלס, זו להקה של חברים טובים שממשיכה לאתגר את עצמה, עובדת צמוד וקשה, יוצרת מוזיקה מדהימה, גם אם לפעמים יש חילוקי דעות. חששות רבות הובעו בקרב מעריצי הלהקה שמא ינסה ג’קסון לכבס את ההיסטוריה, אבל לא, הויכוח של מקרטני והריסון כאן, יחד עם העזיבה המפורסמת של ג’ורג’ הריסון כמה ימים לאחר מכן, כמו גם שיחה בין לנון למקרטני שהוקלטה באמצעות מיקרופון נסתר בקפיטריה, שרק הטכנולוגיה של היום אפשרה לנקות מספיק מרעשי האכילה כדי לשמוע. הכל כאן, משופץ ומחודש לעיניים ואוזניים מודרניות.

פול מול ג’ון מול ג’ורג’ מול יוקו מול פול…

מי שמתעניין מדי פעם בהיסטוריה של הלהקה מגלה מהר מאוד את מספר הנראטיבים השונים המקודמים על ידי כל מיני גורמים בלהקה ומחוצה לה לאורך השנים, כל אחד עם האג’נדה שלו, או פשוט עם אהבה בלתי מתפשרת כלפי אחד מחברי הלהקה. הסרט המקורי סייע רבות להשריש אצל רבים את האמת המוחלטת על ג’ון שכבר מכור להרואין ומנותק לחלוטין מהעבודה, על פול השתלטן שלא מפסיק להגיד לכולם איך לנגן, על ג’ורג’ הפורח שחבריו ללהקה מדכאים את היצירתיות שלו, על רינגו שלא לוקח חלק אקטיבי בשום דבר, וכמובן על יוקו אונו, שלא עוזבת את חיקו של ג’ון במהלך כל הצילומים ובדרך מפרקת את הלהקה.

כל הנראטיבים האלה כמובן מבוססים על משהו, לפעמים הרבה משהוים, וכשיצא הסרט ב-1970, כחודש אחרי שדבר פירוק הלהקה נודע לציבור, ואחרי שכבר הספיקה להקליט אלבום נוסף, רבים ראו בו הוכחה לכל התיאוריות שלהם, כולל הביטלס עצמם, שהיו כבר בשלהי מאבקים משפטיים לפירוק הלהקה שעוד יימשכו שנים, ואשר תיאוריהם את התקופה הזו היו תמיד מאופיינים בסיפורים על מרירות וריבים שלא הולידו שום דבר בעל ערך (תהליכי הוצאתו של האלבום, Let It Be, הם כבר סיפור אחר לגמרי, בו נוטשת הלהקה את רוב מה שהקליטה במהלך התקופה, והאלבום רואה אור, ללא מעורבות של הביטלס, רק אחרי שכבר הקליטו אלבום נוסף והתפרקו).

ואז בא ג’קסון, שאחרי בחינה של כל החומרים שצילם והקליט מייקל לינדזיי הוג, במאי הסרט המקורי, החליט שיש פה סיפור אחר לספר על התקופה הזו. ואכן, שלושת הפרקים של הסדרה, כל אחד מהם מעל שעתיים, מראים לנו להקה שברוב הבחינות דומה לכל עבודה יצירתית משותפת בין אנשים, מגלים לנו יותר ממה שאי פעם ידענו על האופי של כל אחד מהרביעייה המופלאה, וחושפים אותנו לשלבי היצירה של כמה מהשירים האלמותיים של הביטלס, כולל מה שהוא ללא ספק הקטע הטוב ביותר בסדרה (עדכון 15.12 – וואו, דיסני עובדים מהר. הקליפ המקורי ירד כבר, אבל את הקטע המדובר אפשר לראות בסרטון בא, החל מ-1:03):

טוויקנהאם

בינואר, 1969, שבועות אחדים אחרי שיוצא עוד אלבום מופת הלהקה, אשר לימים יכונה פשוט “האלבום הלבן”, הלהקה מתאספת שוב. המטרה הראשונית הייתה סרט דוקומנטרי על תהליך היצירה של האלבום הלבן, אבל זה משעמם אותם עוד לפני שהם מתחילים, כי הביטלס הם הביטלס, ויש להם כבר שירים חדשים שהם חושבים עליהם. מפה לשם מתגבשת לה מטרה, סרט דוקומנטרי על עבודת הלהקה שתוביל להופעה חיה, ראשונה מזה כשנתיים, של חומרים חדשים בלבד, שייצרו אלבום חדש. ויש גם מטרה מוזיקלית נגזרת: אחרי שהפכו את עולם ההקלטות על פניו באלבומים האחרונים שלהם, יחזרו הביטלס לנגן כרביעייה, כאשר כל האלבום יוקלט לייב, ללא כל עריכות או תוספות באולפן. וגם לוח זמנים יש, שכן רינגו מחויב לצילומי סרט, וגם הזמן העומד לרשותם באולפני טוויקנהאם רחבי הידיים, שם בחרו לצלם את החזרות, מוגבל. וכך מוצאת עצמה הלהקה תחת לחץ זמנים עצום לכתוב וללמוד את 14 השירים החדשים שירכיבו את האלבום החדש.

ברקע כמובן, החיים האישיים של כל אחד מחברי הלהקה, מושג שכמעט לא היה קיים בקרב הלהקה בשנות ההצלחה הראשונות, אז בילו כמעט את כל זמנם יחדיו. הביטלס הם כבר אנשי משפחה, הם כבר לא מופיעים, לא ממש כותבים יחד, וכל אחד מגיע לחזרות עם הסרטים האישיים שלו.

תחילתו של הסוף

לנון מתחיל בתקופה זו את הרומן שלו עם יוקו אונו, נוכחות שקטה ומתמדת באולפן במהלך הסדרה, וגם עם ההרואין (חדי העין יבחינו ברגע בו מספר לנון לשאר חברי הלהקה על מעשיו בלילה שלפני). מקרטני כבר שנתיים, מאז מותו של האמרגן בראיין אפשטיין, סוחב את הלהקה על גבו בניגוד לרצונו, ומתמרץ אותם להמשיך וליצור. הריסון בשלב זה כבר כותב שירים בהחלט ראויים לאלבומי ביטלס, ומרגיש שהוא לא בהכרח מקבל את הקרדיט המגיע לו. אשתו גם עוזבת אותו במהלך החזרות, עובדה שלא ידועה לחברי הלהקה באותו הזמן. ורינגו כבר לא רעב כמו פעם, ובטח ובטח שאין לו עניין לנסוע ללוב בשביל ההופעה.

כי איפה בדיוק הולכת להתרחש ההופעה הגרנדיוזית הזו, הראשונה של הביטלס מול קהל מזה כשנתיים, זה אף אחד עוד לא יודע. לינדזיי-הוג, באופן כמעט קומי, ממשיך להציע את הרעיון של המבצר הלובי שטוף הנרות לאורך כמעט כל הסדרה, ומנסה להתגבר על כל מכשול שמעלה הלהקה (בשלב מסוים עולה רעיון להשיט מאנגליה ללוב את כל הצופים, כדי שיהיה קהל דובר אנגלית).

בסוף, כמו כל דבר ביטלזי, הכל מתחבר יחד לעוד משהו מופלא. את ההקלטות שעשו באולפן לא ימהרו לשחרר, כאמור, מלבד Get Back, השיר, עוד להיט קורע רדיו, אבל מה שהופך להופעה האחרונה שלהם, כמו גם לשיאם של הסדרה והסרט, זו הופעה על גג הבניין. הביטלס, כמו שהוכיחו כבר מספר פעמים בהיסטוריה שלהם כשהם עם הגב לקיר, עולים בהססנות לגג ונותנים הופעה כמעט מושלמת בקור המקפיא של לונדון בינואר, כאשר כמה מהביצועים מההופעה שוחררו באופן רשמי.

צפו בקדימון הרשמי כאן:

הסדרה עתידה להיות זמינה בישראל עם השקת שירות דיסני פלוס בשנה הבאה. עד אז אפשר קצת להפעיל דמיון ולמצוא 🙂

עוד על יחסי האהבה-שנאה שלי עם הביטלס, יש כאן, כאן, וכאן.

ויש גם את הפרק שתרגמתי על ג’ון לנון, בשלושה חלקים.

שתפו אותי!