שירים של אחרים

אני מכיר כמה אנשים שטוענים מגוון דברים על הביטלס. כמה כאלה ששונאים אותם, כמה כאלה שאומרים שהם סתם, ואפילו, רחמנא ליצלן, אחד שאומר שהם פשוט לא מעניינים אותו (לא אנקוב בשמו, בכל זאת יש לו ילדים). אבל אף אחד מהם לא עורר בי את הצורך לכתוב את הטקסט הזה כמו פוסט של חבר פייסבוק

אז מישהו אתגר אותי לפצח את הביטלס. הוא אולי לא יודע שהוא אתגר אותי, אבל הנה אנחנו כאן. וזה לא שאני מתיימר להיות בעל מסוגלות מיוחדת לעשות זאת, אבל שנים של חקירת הנושא כן הובילו אותי לכמה תובנות פה ושם.

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג'קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג'קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי שמנת עם תספורות מפגרות, אבל מסתבר שלקרוא לפופ מוזיקה מזרחית זו הדרך הכי קלה לאהוב מוזיקה מזרחית.

אתמול הלך לעולמו ג'ורג' מרטין, המפיק והמעבד המוזיקלי הכה מוערך, הידוע גם כחבר החמישי הלא רשמי בביטלס, ואדם שאין הרבה ספק בדבר תרומתו להסטוריה של המוזיקה וטכנאות האולפן בכלל, והביטלס בפרט (יכול להיות שזה אותו דבר גם ככה).

משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם פשוט כנראה היו הכי טובים שיהיו. ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שת'כלס, היה להם מזל שהם מצאו אחד את השני. משהו מעצבן בזה שזה פשוט לא היה יכול לקרות בשום תקופה אחרת, ואז משהו מעצבן בזה שאתה מבין שהם גרמו לתקופה שלמה לקרות.

העולם נותן לנו את האפשרות גם להיות מפיק ממוצע, אמרגן ממוצע, איש שיווק ממוצע, איש בוקינג ממוצע, וגם להרים אתר אינטרנט ממוצע ולהקליט באולפן ממוצע. חבל לבזבז כסף ולהתרכז במה שאתם יחסית טובים בו, כשאתם יכולים בקלות לעשות הכל לבד, ובממוצעות האופיינית לכם!

הוא חנק כמעט למוות את חברתו, מיי פאנג, והשאיר חבורות אדומות עמוקות סביב הצוואר שלה. הוא כמעט הרג את הגיטריסט שלו, אד דייויס קטן הקומה, כשחבט בראשו עם מאפרת אבן גדולה וגרם לו לאבד את ההכרה. הוא שבר שן של מוזיקאי אחר בעוד התקף זעם מחורפן ושיכור. ולבחור אחר הוריד חתיכה מהאף בנשיכה ושבר את הסקסופון שלו. יאללה חגיגה. רוק אן רול!

לפעמים היה לנון מערבב LSD טהור בקנקן התה שהיה מחזיק במושב האחורי של הרולס רויס הפסיכדלית שלו. הוא היה מכין לך כוס חזקה של תה. "הנה, נסה קצת מזה!" או-קיי... ואז היה נשען לאחור ונהנה ממסיבת התה של הכובען המטורף. שמי המרמלדה וכל השיט הזה.

הכותב, אשר עם השנים הרגיש שהולך שולל על ידי לנון, היה מעריץ נלהב של לנון בצעירותו, והכעס ניכר לאורך כל הקטע. אך העובדות ההיסטוריות כאן נכונות (כולל אחת מדהימה ששלחה אותי לחיפושים אחר אימותים נוספים), והתזה אותה פורש בפנינו בקוורדס, אשר מוליכה מילדותו ועד הרצח ברחובות ניו יורק, משכנעת למדי, וגם סותמת לא מעט חורים שהיו לי לגבי לנון.