גיטרות

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של "הפרוייקט של איתמר אשפר". זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של "סוף שבוע רגוע בגלגל"צ". זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.

להקת טטראן, טריו פרוג-רוק אינסטרומנטלי ישראלי, שמכיל את תמוז דקל, אופיר בנימינוב ודן מאיו . חוץ מזה אני לא יודע עליהם כלום, מעבר לשלושה דברים

כמו רוב הדברים בעולם שלנו, יש כאלה שעושים, ויש כאלה שעושים טוב. לכולם יש שירים שהתחילו לאהוב רק לאחר כמה שמיעות, אך מה גרם לכם להקשיב לשיר שוב ושוב מלכתחילה? בהרבה מהמקרים התשובה היא הסאונד, משהו שבכל זאת האוזן שלכם נהנתה לשמוע, ורוצה לחוות שוב.

ב-1991 נבחר פיטר באק, גיטריסט להקת R.E.M, כאחד מחמשת הגיטריסטים הטובים ביותר של השנה, בסקר הקוראים הגדול שמקיים המגזין הנחשב "רולינג סטון" לסיכום השנה החולפת. באופן שאולי נשמע מעט פרדוקסלי נבחר באק, באותו מצעד באותה השנה, גם כאחד מחמשת הגיטריסטים הגרועים לאותה תקופה בדיוק.

זו לא נשמעת עבורי דרך הגיונית להשיג את מטרתי. מבחינתי, מדובר בתעשייה די רקובה בסך הכל, ולכן להתבסס על דברים שנעשים בה רק בגלל שכך הם נעשים בה, זה טיעון מאוד לא משכנע מבחינתי. "בדיסק שלי", אני אומר לאיתמר, "ינגנו אנשים שירצו לנגן בו. אם מישהו לא מוכן לתרום שעתיים מזמנו בשביל לראות איך דברים עובדים , אז אני לא ממש רוצה שינגן איתי".

אך השירים הארוכים שכן צעדו גבוה, יצירות מופת כגון "רפסודיה בוהמית" של קווין ו"היי ג'וד" של הביטלס, האחרון באורך של כמעט 8 דקות (וגם שניים מהשירים הארוכים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון באנגליה), מלמדים אותנו על הסיבה האמיתית ששירים ארוכים אחרים לא הצליחו – ריבוי קטעים מיותרים.