מפיקים

כבר לא קל למצוא גרסאות מונו של שירי הביטלס, כפי שהופצו במקור. כל הקלטותיהם, החל מ-Meet the Beatles, האלבום השני שלהם, ועד האלבום הלבן, ב-1968, זכו לגרסאות מונו וסטריאו. אבל באותה תקופה הסטריאו נחשב למעין בונוס, באותו אופן שהיום תיכלל גרסת תלת-ממד של סרט, למרות שלמעטים יש את האמצעים הטכנולוגיים כדי לצפות בסרט באופן שכזה. אז אנחנו מפסידים משהו?

אתמול הלך לעולמו ג'ורג' מרטין, המפיק והמעבד המוזיקלי הכה מוערך, הידוע גם כחבר החמישי הלא רשמי בביטלס, ואדם שאין הרבה ספק בדבר תרומתו להסטוריה של המוזיקה וטכנאות האולפן בכלל, והביטלס בפרט (יכול להיות שזה אותו דבר גם ככה).

בימים הלא כל כך רחוקים שלפני תוכנות העריכה הדיגיטלית, היית נכנס להקלטות ולא יוצא עד שהגשת כל מילה בשיר כמו שצריך. בימינו, הכלים האלה מאפשרים לזמרים פחות טובים להישמע כבעלי יכולת טכנית גבוהה ומדוייקת. כמו סטרואידים בענפי הספורט השונים, נהיה קשה מאוד להבדיל בין אלו שיכולים לבני התמותה הרגילים. וזה מרגיש כמו רמאות, אבל גם קצת לא.

כמו רוב הדברים בעולם שלנו, יש כאלה שעושים, ויש כאלה שעושים טוב. לכולם יש שירים שהתחילו לאהוב רק לאחר כמה שמיעות, אך מה גרם לכם להקשיב לשיר שוב ושוב מלכתחילה? בהרבה מהמקרים התשובה היא הסאונד, משהו שבכל זאת האוזן שלכם נהנתה לשמוע, ורוצה לחוות שוב.

אין ספק שישנם דברים לא מעטים שמפרידים ביניהם לבין כל שאר בני האנוש שהתהלכו עד כה על כדור הארץ עם שיר בלב ומנגינה בפה, שאף אחד לא מצליח לחקות. אז מה בעצם עושה אותם לכל כך מיוחדים?

את ערוץ השירה של Something In The Way הקליט קורט קוביין כשהוא שוכב על ספה בחדר הקונטרול, אחרי מספר רב של נסיונות כושלים. הרד הוט צ'ילי פפרס הקליטו שיר אחד בגינה, R.E.M שמו מיקרופון במיוחד בשביל צרצר שצייץ מחוץ לאולפן, ויצאו למסע חיפוש אחר מספר מדוייק של קופסאות נגינה לאחר חלום של המתופף בשביל שיר אחר.

זו לא נשמעת עבורי דרך הגיונית להשיג את מטרתי. מבחינתי, מדובר בתעשייה די רקובה בסך הכל, ולכן להתבסס על דברים שנעשים בה רק בגלל שכך הם נעשים בה, זה טיעון מאוד לא משכנע מבחינתי. "בדיסק שלי", אני אומר לאיתמר, "ינגנו אנשים שירצו לנגן בו. אם מישהו לא מוכן לתרום שעתיים מזמנו בשביל לראות איך דברים עובדים , אז אני לא ממש רוצה שינגן איתי".

אך השירים הארוכים שכן צעדו גבוה, יצירות מופת כגון "רפסודיה בוהמית" של קווין ו"היי ג'וד" של הביטלס, האחרון באורך של כמעט 8 דקות (וגם שניים מהשירים הארוכים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון באנגליה), מלמדים אותנו על הסיבה האמיתית ששירים ארוכים אחרים לא הצליחו – ריבוי קטעים מיותרים.

DYGE - שיר קצר והרבה יותר מדי קליט בשביל לא להיכנס, למרות שכרגע אין הסכמה בכלל על איך הוא צריך להישמע. איתמר שומע פופ אמיתי (כולל לה-לה-לה בקולות השניים), אני דווקא שומע מלא דיסטורשן (בלי שום לה-לה-לה). מקור ההשראה לשיר הוא חלון הראווה של חנות שמלות קטנה בשינקין, עליו מודבק שלט קטן בכתב יד – "מגיע לך". כמה פשוט, כמה גאוני.

השיר בכלל התחיל כטקסט מאוד אישי מבחינתו, והוא ממש לא התכוון להראות אותו לשאר חברי ההרכב. אבל ריק - המפיק המוסיקלי של האלבום עליו התחילו לעבוד לאחרונה - מצא אותו במחברת שלו באחד מביקוריו לפני ההקלטה, התאהב בעצב העצום שהיה במילים ושכנע אותו לשתף את הטקסט בחזרה הבאה.