רשימות

אני משער שאפשר היה לקרוא לרשימה הזו בכל מיני שמות. השירים הכי גרועים של שנות ה-90, או אולי שירים שגורמים לי לתהות איך קוראים לעסק האינסטלציה שמנהל עכשיו הזמר של ההרכב ההוא. אבל אם להיות כנה, העובדה שהייתה תקופה בחיי שבאופן מודע בחרתי לשמוע שירים מסויימים, היא, איך נאמר, פאדיחה...

אבא שלי עדיין צוחק עלי על כך שבגיל שבע אמרתי, ברצינות ילדותית אופיינית, שאפשר ללמוד הרבה על החיים מסופר מריו, משחק הנינטנדו האהוב עלי באותם ימים (טוב נו, גם היום. על מי אני מנסה לעבוד). והאמת, אני עומד מאחורי המשפט הזה עד היום. אבל יותר אפילו מסופר מריו, אפשר ללמוד הרבה על החיים מאמנויות הבמה. אז לפניכם עשרה דברים שאפשר ללמוד על החיים מאמנויות הבמה. גזור ושמור, וזה.

אך השירים הארוכים שכן צעדו גבוה, יצירות מופת כגון "רפסודיה בוהמית" של קווין ו"היי ג'וד" של הביטלס, האחרון באורך של כמעט 8 דקות (וגם שניים מהשירים הארוכים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון באנגליה), מלמדים אותנו על הסיבה האמיתית ששירים ארוכים אחרים לא הצליחו – ריבוי קטעים מיותרים.

לא, זה לא קל לכתוב טקסט לשיר, בטח שלא טקסט טוב. אבל אם נולדת בלי הרבה כישרון, ויוצאות לך שורות כגון “War is stupid, and people are stupid”, כמו שכתב בפואטיות רבה בוי ג'ורג' בשיר "”War Song, אין הרבה שאתה יכול לעשות. אבל יש שורות שעל פניו נשמע שהן פשוט תוצר של עצלנות גרידא, ללא התחשבות במוצר המוגמר, והן קצת יותר חורות לאוזן, במיוחד כשהן באות בתוך טקסט קצת יותר קוהרנטי מאשר ההגיגים של אמינם.

בתגובה לתגובות, וגם בעצתה של ידידה קרובה, החלטתי להציג כמה דוגמאות של זמרים גדולים שמנסים, אפילו אם לא תמיד בהצלחה, לבצע גם מול קהל את הקטעים היותר מסובכים בשירים שלהם.

יש שירים טובים, ויש שירים ממש טובים, אבל נדיר השיר שגורם לי ללחוץ על כפתור הריפיט, לשים את ה-IPOD בכיס, ולשמוע אותו שוב ושוב כל הדרך הביתה.

למיק האקנל, סולן להקת סימפלי רד, הייתה בעיה. היה לו שיר שהוא מאוד אהב לשיר בהופעות שלו, אבל היה שם קטע אחד חשוב שעם השנים הוא כבר לא הצליח לבצע בקביעות. אם לא די בכך, השיר הזה לא היה סתם שיר, אלא הלהיט הגדול ביותר של הלהקה שלו אי פעם, והשיר איתו לעולם תהיה מזוהה. במילים אחרות, הקהל בהופעות הולך לרצות לשמוע אותו, ומיק רוצה לשיר להם אותו.