הביטלס מונו מול סטריאו – השאלה שלא ידעתם שמטרידה אתכם

שתפו אותי!

כבר לא קל למצוא גרסאות מונו של שירי הביטלס, כפי שהופצו במקור. כל הקלטותיהם, החל מ-Meet the Beatles, האלבום השני שלהם, ועד האלבום הלבן, ב-1968, זכו לגרסאות מונו וסטריאו. אבל באותה תקופה הסטריאו נחשב למעין בונוס, באותו אופן שהיום תיכלל גרסת תלת-ממד של סרט, למרות שלמעטים יש את האמצעים הטכנולוגיים כדי לצפות בסרט באופן שכזה.

אז אנחנו מפסידים משהו?

בתחילת דרכו של הסטריאו הוא היה מיועד (כמו רוב הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם הסאונד באותה תקופה), בעיקר עבור הקלטות מוסיקה קלאסית, ולא נחשב הכרחי עבור הקלטות פופ. בנוסף, לא באמת ידעו עוד מה לעשות עם הפורמט הזה, בו במקום ערוץ אודיו אחד ניתן לנתב את הכלים והשירה לערוצים שונים, וגם היה חשש מהאופן בו יישמע מיקס סטריאו כאשר מנגנים אותו בטעות על מכשיר מונו (ייווצר שטח אודיו מת במרכז, ועוצמת הקול מהצדדים תונמך משמעותית).

כאמור, הביטלס לא ייחסו חשיבות רבה למיקס הסטריאו, ואף לא היו נוכחים בו, בניגוד למיקס המונו, אותו דאגו לדייק ככל האפשר. מיקס הסטריאו היה נעשה לרוב בחופזה, מבלי להתייחס בכלל לגרסת המונו, ולעיתים אף מבלי שזכרו מה עשו במקור. כך מספר למשל ג’ף אמריק, הטכנאי האגדי שעבד עם הביטלס על חלק נכבד מיצירות המופת שלהם, שכאשר הגיעו לבצע את מיקס המונו ל-Lucy In The Sky With Diamonds, לא זכרו מה בדיוק עשו עם אפקט הפייזינג על השירה, והתוצאה היא הבדל משמעותי ביותר במיקס השירה בשתי הגרסאות.

ואכן ישנם עוד הבדלים רבים לאורך השנים בין גרסאות המונו לסטריאו, החל מאפקטים שונים (Back In The USSR), הקלטות שירה שונות לחלוטין (Help!), ומיקסים שונים לגמרי (Ob-La-Di, Ob-La-Da). ועבור כל אלה, מבחינה היסטורית דקדקנית, גרסאות המונו הן האופן המדויק בו הביטלס בחרו להגיש לנו את השירים, ולאורך השנים ישנן התבטאויות רבות של חברי הלהקה וכן ג’ורג’ מרטין וטכנאי הסאונד של הביטלס בנושא. מרטין אמר פעם ש-“לא באמת שמעתם את סרג’נט פפר עד ששמעתם את גרסת המונו”. בראיון ב-1974 סיפר לנון על שנאתו לגרסת הסטריאו של Revolution: “זה היה שיר עוצמתי והם הפכו אותו לגלידה.” באנתולוגיה מספר ג’ורג’ הריסון על ההתחלה: “כשהם המציאו את הסטריאו, אני זוכר שחשבתי לעצמי, ‘למה?’ בשביל מה אתם צריכים שני רמקולים?, בגלל שמבחינתו זה הרס את הסאונד. אתה יודע, הכל יצא מרמקול אחד; עכשיו זה צריך לצאת משני רמקולים. זה נשמע… מאוד… עירום.”

כמו שניתן להבין, המעבר לסטריאו, באופן שאי אפשר שלא לשים לב אליו, מרכך את הסאונד בכך שהוא מפזר אותו בין שני הערוצים. עצם הדחיסה של כל כלי הנגינה לצד אחד גורמת לו להתפוצץ באופן אחר לגמרי, בטח ובטח כאשר אנחנו שומעים אותו בשני רמקולים, אשר שניהם בעצם משדרים את בדיוק אותו ערוץ.

הנה סרטון נחמד המציג את כל ההבדלים  בין הגרסאות השונות של Yellow Submarine שיצאו לאורך השנים: https://www.youtube.com/watch?v=t6NZoeE3KmU.

ויש גם צלילה עמוקה של בלוג ביטלמניקס על ההבדלים בין גרסאות המונו והסטריאו של האלבום הלבן.

אבל החל מ-1987, עברו הקלטות הביטלס מגוון חידושים, מיקסים מחדש ושאר שיפורי סאונד שדואגים לעדכן את הסאונד לאוזן המודרנית, תחילה על ידי ג’ורג’ מרטין, ולאחר מכן על ידי בנו ג’יילס מרטין, אשר אחראי היום לכל הוצאה מחדש של המוזיקה של הביטלס.

אך כשמגיעים לשלב המיקס מחדש, לא תמיד אפשר להפריד בין הערוצים. כך למשל ב-Rubber Soul ו-Revolver, שניים מהאלבומים בהם מיקס הסטריאו ידוע לשמצה, מכל הסיבות שצוינו לעיל. האלבומים האלה עוד הוקלטו בארבעה ערוצים, ולכן במהלך ההקלטה עצמה כלים רבים הוקלטו אל אותו ערוץ, מה שלא מאפשר את הפרדתם של הכלים. זו הסיבה, על פי ג’יילס מרטין, ששני האלבומים האלה עוד לא זכו למיקס חדש מאז שיצאו. גרסאות הסטריאו של האלבומים האלה באמת הרבה פחות טובות, כאשר גם אילוצים טכניים וגם חוסר הבנה של המדיום מובילים לכך שכלי הנגינה מגיעים בדרך כלל מצד אחד, בעוד השירה מהצד השני. בראיון מ-1987 סיפר מרטין שכשהתחיל לעבוד עם הביטלס, ב-1962, “יצרנו רק תקליטי מונו. ב-1967, עם פפר והלאה, כבר היו לי חמש שנות ניסיון והייתי מסוגל ליצור תקליט סטריאו סביר לחלוטין. אבל בין לבין, למדתי איך לעשות את זה. עשיתי ניסויים. הייתי שם את הקולות בצד אחד או השני. ניסיתי כל מיני דברים שונים. וחלק מהניסיים האלו לא עלו כל כך יפה.”

אך כאמור, גרסאות המונו הולכות ונעלמות, וכמעט שלא ניתן למצוא אותן ברשת, בטח שלא בשירותי ההזרמה הרשמיים (ניתן לרכוש את האלבומים, אך גם כאן לא תמיד ניתן למצוא מלאי קיים). סביר שזוהי החלטה עסקית של חברת התקליטים, אשר לא מעוניינת לסבך צרכנים במשהו שסביר שלא משנה לרוב המוחלט ביניהם.

אבל האם אנחנו מפסידים משהו? לפחות על פי כל מי שהיה קשור ליצירה, כן.

עוד על הביטלס:

חיפושית תלת-ראשית – סודות כתיבת השירים של הביטלס

חורים בגבינה – הביטלס מפתחים ז’אנרים

מועדון הלבבות הנדירים של סארג’נט פפר

שתפו אותי!