נעים מאוד, פול מקרטני, סמנכ”ל פיתוח עסקי

שתפו אותי!

לפני כמה ימים שאלתי את עצמי אם בגלגול אחר הייתי נוסע להמבורג, אי שם בתחילת שנות השישים, עם חבריי ג’ון לנון, פול מקרטני, סטוארט סאטקליף ופיט בסט (כי בגלגול הזה אני צנוע ואני מחליף רק את ג’ורג’ הריסון). המסקנה שהגעתי אליה היא שגם אם היו מבטיחים לי את ההצלחה העתידית שעוד תיפול בחלקה של אחד הגלגולים העתידיים של הלהקה, לא הייתי מצטרף למסע של שנתיים כדי לנגן 8 שעות ביום במועדונים גרמנים זולים ומצחינים, מפוצץ במגוון רחב של אמפטמינים כדי שאצליח לעמוד על הרגליים בביצוע ה-7 באותו יום ל-‏ Roll Over Beethoven, רק בשביל העושר והתהילה שיבואו אחר כך.

כזה אני, מפונק. או אולי לא מפונק, אבל חי בעולם בו יש מגוון הרבה יותר רחב של אפשרויות. אמנם הביטלס לא חיו חיי עוני בילדותם – בניגוד למיתוס, הם חיו חיים לגמרי סבירים ביחס לתקופה, גם אם את הקקי של הבוקר רובם עשו בפחון שמחוץ לבית – אבל אפשרויות רבות לחיות חיים יותר טובים מההורים שלהם לא ממש היו להם. הבחירה הייתה בין לנסות לעשות את זה בגדול, לבין להסתפק בקטן מאוד.

ואין לי מושג איך אפשר להתעלם מהעובדה הזו כאשר מנסים לאמוד את איכות המוזיקה שאנחנו מקבלים בימינו. כי מבחינה לוגית נטו, היצע האמנים הטובים באמת חייב להצטמצם, שכן עד כמה שהרעיון רומנטי, לנסוע להמבורג (מטפורית, כמובן, שהרי גם היום חייהם של אמנים בדרך להצלחה הם לא הבכרח מלבבים) זו כבר ממש לא הדרך הכי פרקטית לחיות חיים יותר טובים מההורים שלך. אז למרות שאנחנו שמחים כאשר מישהו אחר צולח את המסע הזה והופך למוזיקאי שיוצר משהו שאנחנו נהנים ממנו, זה לא באמת משהו שהיינו מאחלים לעצמנו, וחשוב מזה, לילדים שלנו.

פול מקרטני הוא ללא ספק בחור נבון ומוכשר. בגלגול אחר סביר שהיה נוסע לסן פרנסיסקו, בעקבות הסטארט-אפ שהקים עם חבריו (ג’ון, סטוארט ופיט?), ובזמנו החופשי היה משחרר טרקים שהיה יוצר לבד בבית, מקסימום תחת השם פול ראמון, במקום לישון על חצי מזרן בחצי חדר בחצי מדינה כשהוא חצי שיכור ולגמרי מסטול, חולם על ההצלחה המלאה שעוד תבוא.

שתפו אותי!