שיר-פלציה

שתפו אותי!

1992, מבשרת ציון – עסקת חליפין שגרתית הופכת לאסון כאשר שמעון המניאק ממאן להחזיר לי את הקסטה של הסימפסונס במשך מספר חודשים, אותה הלוויתי לו בתמורה להקלטה של להיט הטכנו, אקסטה סי, אקסטה נו

1988, בוסטון, ארה”ב – אני וישי, בני 8 ו-7, מבלים שעות בניסיונות להתקשר לתחנת הרדיו המקומית Oldies 103. הקו תפוס כל הזמן, אבל אנחנו לא מוותרים. המטרה – תכנית הבקשות של התחנה, והשמעה מיוחלת ל-A Fool on the Hill  של הביטלס, ששמעתי פעם איפשהו ותמיד רציתי לשמוע שוב.

1992, מבשרת ציון – עסקת חליפין שגרתית הופכת לאסון כאשר שמעון המניאק ממאן להחזיר לי את הקסטה של הסימפסונס במשך מספר חודשים, אותה הלוויתי לו בתמורה להקלטה של להיט הטכנו, אקסטה סי, אקסטה נו (או שם כלשהו אחר). שמעון, סוחר ממולח כבר אז, דאג לקחת ממני קסטה ריקה ולהקליט לי את השיר, בעוד אני בתמימותי הלוויתי לו את הקלטת בציפייה לקבלה למחרת. אך כאמור, דברים לא הלכו כמתוכנן.

1992, מבשרת ציון – אני כבר במיטה, אבל לפתע שומע את צלילי Losing My Religion בוקעים מחדרו של אחי, אחרי שבפירוש לא הסכמתי לתת לו להקליט אותו. מתברר שזה מהרדיו. הוא ניצל, הפעם.

1999, ירושלים – ביום ראשון לפנות בוקר, בדרך הביתה בלילה שלפני החזרה לבסיס, אוזני קולטות צלילים ענוגים שיתבררו כשיר הקאמבק של הרד הוט צ’ילי פפרס עם הגיטריסט ג’ון פרושנטה – Scar Tissue. התוצאה היא התמכרות מידית. את השבוע הקרוב (שבוע שבוע, יא טוחנים!) אעביר בטלפונים למוקד דיווחי התנועה של גלגל”צ כדי לשאול אם השיר מתוכנן להשמעה בשעה הקרובה, בתוספת איום מרומז על לילך ברנע (סורי) והאזנה חוזרת ונשנית לכ-30 שניות הקלטה של השיר במשיבון הקולי, בהודעה שהשאירה לי תמר. ביום ראשון בדרך הביתה אני מגלה שמגישת גלגל”צ כלשהי (נועה?) הפכה אותו לשיר השבוע שלה, מה שאומר שהוא יושמע כל יום באותה השעה למשך שבוע. מחר אני מקליט אותו, ועוד בלי פרסומות! השיר-של נועה! (כן, זה היה  נועה).

2004, מבשרת ציון – למרות החוק האוסר על הלוואת דיסקים (חוק שלי, לגבי הדיסקים שלי) מעיין מצליחה לשכנע אותי להלוות לה את הדיסק של יוני בלוך, תוך הבטחה מפורשת להחזרתו לפני שהיא נוסעת לחו”ל. התוצאה: הדיסק היחיד שקניתי פעמיים (לא כולל גרסאות מיוחדות, נו).

2019 – אני עד לוויכוחים בהם איכות השיר נקבעת על פי כמות הצפיות שהוא קיבל ביו-טיוב.

הייתה תקופה ששירים היו באלבומים, לאלבומים היו צדדים, ושכל שיר שהיה ברשותך דרש איזשהו מאמץ להשגה. או שרכשת את הקלטת או הדיסק, או שהשגת אותו באמצעים פחות כשרים אך בכל זאת נורמטיביים. היה לך זיכרון של מישהו בתוך כל קופסת פלסטיק שבורה של קסטה. ובגלל זה, טרחת להשיג בעיקר דברים שרצית לשמוע, וראית בהם ערך. שזה, מסתבר, שונה מללחוץ על השיר המוצע הבא ביו-טיוב.

אז אנחנו חיים בעידן של אינפלציה של שירים. יותר זול לייצר מוזיקה, יש הרבה יותר מקומות לשמוע אותה, ולכן יש הרבה יותר שירים, שגם זמינים בכל זמן ובכל מקום ועוד ללא הגבלה. התוצאה צפויה –ירידה חדה בערכם של השירים. בדיוק כמו עם כל מוצר אחר.

מה יקרה בסוף?

בדיוק כמו עם כל מוצר אחר.

נכתב – על המחשב במבוא בית”ר

שתפו אותי!