רק רגע

שתפו אותי!

פעמים רבות שואלים אותי אנשים איך כותבים מלודיה, או לפחות איך אני כותב אותה. זה נראה להם כמו תהליך דמיוני, בעיקר כי לא ברור להם מאיפה בדיוק יוצאת המלודיה. אם היא לא הייתה קיימת, מאיפה היא באה? ברגעים כאלו אני מעודד אנשים לנסות פשוט לשיר משהו, מהבטן, אבל אף פעם לא מצאתי מישהו שהסכים.

Let it in to become part, its all a sense of the one thing
All About, 2012

אני מודה שעד לא מזמן לא ממש הבנתי למה מתכוונים כשמדברים על לחיות את הרגע. לא שעשיתי מאמץ מיוחד כן להבין. זה נשמע לי כמו עוד קלישאה ניו-אייג’ית טיפוסית, כמו עוד כמה קלאסיקות. אבל בשנה האחרונה הפנמתי את העניין הזה בצורה קצת אחרת. פתאום הוא נהיה לי הכי ברור בעולם. ראיתי אותו בא לידי ביטוי בתחומים רבים בחיי (באופן כללי התחלתי לרכוש יותר כבוד לקלישאות באשר הן בתקופה הזו), והתחלתי להקדיש לקונספט הזה תשומת לב רבה יותר, כשאפשר.

ואני חושב שמצאתי הרבה מאוד ממנו באמנות. כי בשביל ליצור משהו, להגיש משהו אמיתי, ובאמת להנות ממוזיקה, אתה חייב להיות כולך בתוך הרגע. יש לי דרכים רבות לגשת לכתוב שיר (בעיקר כי כל דרך מגבילה אותך במקומות מסויימים ומשחררת אותך באחרים), אבל כולן, בסופן של דבר, יגיעו לאלתור מלודי. אשב לי עם הגיטרה ופתאום אשמע משהו שיעורר בי  תחושה מסויימת, או פשוט את הצורך למצוא לו מלודיה. בשלב הזה יהיו לי אולי טקסט כתוב,  או כמה מילים, או אולי רק איזה ביטוי שמסתובב לי בראש כמה זמן, ואני אשב ואנגן רצף אקורדים כלשהו בלופ נצחי, ואשיר. סתם דברים. והרבה מהם.

פעמים רבות שואלים אותי אנשים איך כותבים מלודיה, או לפחות איך אני כותב אותה. זה נראה להם כמו תהליך דמיוני, בעיקר כי לא ברור להם מאיפה בדיוק יוצאת המלודיה. אם היא לא הייתה קיימת, מאיפה היא באה? ברגעים כאלו אני מעודד אנשים לנסות פשוט לשיר משהו, מהבטן, אבל אף פעם לא מצאתי מישהו שהסכים.

כי לא יפתיע אתכם לשמוע שבישיבה שכזו יצאו הרבה דברים גרועים, ואפילו בלתי שמיעים. ואם באותו זמן תהיה מודע לעצמך, או שתחשוב על מה חושבים עליך השכנים, או החברה, או שתתהה למה הכלבים מסתכלים עליך במבט הכי משתאה שלהם, אתה, במקרה הטוב, תפסיק מהר מאוד. במקרה הרע, אתה תנסה לכתוב שיר בלי לבייש את עצמך, וזה ישמע בדיוק ככה.

כי בשביל לכתוב משהו שאנשים יאמינו לו, עדיף שהוא יהיה אמיתי, שיצמח מתוך רגע אמיתי. כי אם לא היית לגמרי בתוך הרגע, אז היצירה שלך בעצם לא יכולה ממש להעביר אותו, בגלל שהיא משקפת משהו שלא חווית. ובאינטרקציה הזו בין האמן למאזינים שלו, הם מחפשים להזדהות עם משהו אמיתי, עם אותו רגע שהפכת לנצחי. בגלל זה אני גם מבין כאשר יוצרים מסויימים מתארים את חווית הכתיבה כמישהו, או משהו, שמדבר דרכם. לפעמים אני אפילו לא בטוח על מה אני כותב, וזה גם לא משנה לי. כשאתה בתוך הרגע, אין לך אפילו זמן לנתח אותו. גם כאשר יוצרים יחד עם אנשים נוספים, כמו שאני עושה בימינו בעבודתי על האלבום, העבודה הטובה ביותר נוצרת כשכולם בסיטואציה באים נטולי אגו ושיפוטיות, וחווים את המוזיקה כמו שהיא. או שמשהו טוב, או שהוא לא. שום דבר אחר לא משנה.

 אני חושב שזה גם מה שאנשים מחפשים כשהם באים לחוות מוזיקה. לא כשהיא ברקע בשביל לכסות על השקט הפיסי או הרעש המנטלי, אלא כשאתה כל כולך בתוכה באותו רגע, רק מקשיב לה, או כותב אותה, או מגיש אותה. בדיוק כמו שכשהייתי ילד, והייתי יושב בחדר, בוהה בטורי האורות העולים והיורדים של האיקוולייזר, וכל כולי בתוך מה שמתנגן. אפילו אם זה רק לרגע.

נכתב – על הספה שלנו

שתפו אותי!