סינדרום הבן של השכן

שתפו אותי!

קשה לנו להפנים כישרון יוצא דופן עד שהוא מקבל גושפנקה רשמית מהחברה ככלל. עד אז, הגיטריסט הגאון שגר בבנין שלך הוא סתם הבן המרעיש של הגרושה מלמטה, והזמרת המוכשרת מהבית ממול היא סיבה לקרוא למשטרה.

Make ’em stay a while, say what you want to say
Say What You Want To Say (2012)

פעם אמרתי לאבא שלי שאני זמר טוב יותר מג’ון לנון. זו לא הייתה אמירה שחצנית או פרובוקטיבית מבחינתי, לפחות לא ביחס לאמירות הרגילות שלי, אלא מין ציון דרך אגבי של משהו שנראה לי מובן מאליו. יש זמרים הרבה יותר טובים מג’ון לנון –  שהיה לא מעט דברים אבל לא ממש זמר גדול – שאני יותר טוב מהם.

להפתעתי, כמו שכבר צריך להפסיק להפתיע אותי, אבי לקח את זה כמעט כעלבון אישי. הרי לנון הוא לנון, ואני הוא אני, ובזאת אמור להסתיים הדיון. וכל זאת למרות שמדובר באבי מולידי, אדם שנושא איתו קללה המחייבת אותו לנצח לראות אותי כדי מוצלח, ומישהו בעל הערכה אמיתית ליכולת הווקאלית שלי, אבל רק כל עוד מדברים בכלליות.

במרוצת השנים פיתחתי תיאוריה לגבי העניין: “סינדרום הבן של השכן”. קשה לנו להפנים כישרון יוצא דופן עד שהוא מקבל גושפנקה רשמית מהחברה ככלל. עד אז, הגיטריסט הגאון שגר בבנין שלך הוא סתם הבן המרעיש של הגרושה מלמטה, והזמרת המוכשרת מהבית ממול היא סיבה לקרוא למשטרה. למרות שהרבה מאיתנו חיינו סביב האנשים האלה, קשה לנו לדבר על מישהו שאנחנו מכירים בהשוואה למישהו שהקהל כבר הכתיר כמצליח, למרות שמן הסתם הם היו מוכשרים מאוד גם לפני ההצלחה.

באותו אופן אנשים מקבלים את האמירות שלי – בעירבון מוגבל. כל עוד מדברים בכלליות, הם שופעים מחמאות, אך הכל נעצר ברגע שמדברים על דברים קונקרטיים. אבל אני יכול להבין את זה. בינתיים אני בסך הכל הבן של השכן.

נכתב – על הספה שלנו

שתפו אותי!