הכשרון האמיתי של מר ריפלי (או: מה באמת חשוב בכתיבת שירים)

שתפו אותי!

“I need to go practice” – אריק קלפטון, אחרי ששמע לראשונה את ג’ימי הנדריקס בהופעה

קשה לזהות באמת כשכתבת משהו שראוי שמישהו אחר ישמע. כשזה הבייבי שלך, אתה לא תמיד תראה את החסרונות שלו, ולא כל כך תבין למה אנשים אחרים לא אוהבים אותו כמו שאתה אוהב.

כישרון זה בעצם כמו מזל. שניהם קונספטים לא מוחשיים, שבאים לתאר תופעה שאנחנו לא יכולים בעצם להסביר. אולי יש תחומים שבהם אפשר לטעון שאין צורך בשום דבר מעבר למזל (למרות שאף תחום כזה לא עולה לי כרגע), אבל אין תחום שבו הכישרון בלבד יביא אותך אל המטרה שלך. האנשים המצליחים ביותר בכל תחום היו אלה שעסקו במלאכתם שעות רבות כל יום (10,000 שעות לפחות לאורך חייהם, לפי מלקולם גלאדוול), והתאמנו ללא הפסקה. ולפני כן, צריך גם לגלות את הכישרון שלך. יכול להיות שכותב השירים הכישרוני ביותר בעולם מנקה את השירותים בשדה התעופה באטלנטה, ומעולם לא אחז בידיו כלי נגינה. וכשמדובר באמנות, מעבר ליכולת להוציא אותה החוצה אתה גם צריך לזהות בעצמך מתי יצרת משהו טוב. וזה אולי כשרון בפני עצמו.

***

הוא לא היה גיטריסט משהו בכלל. כלומר, הייתה לא טכניקה לא רעה, וסאונד נחמד, ובסופו של דבר הצלחנו להוציא ממנו את מה שצריך, אבל זה לקח זמן, ומריבות לא מעטות, בעוד הוא נלחם על איזה ריף משעמם שכתב, או תפקיד נחות אחר. דווקא כשהיינו מאלתרים, היו יוצאים ממנו דברים יפים למדי, אבל הוא היה מיד ממשיך למשהו אחר. “רגע,” הייתי עוצר. “זה היה יפה מה שניגנת קודם. בוא נראה מה אפשר לעשות עם זה.”

***

קשה לזהות באמת כשכתבת משהו שראוי שמישהו אחר ישמע. כשזה הבייבי שלך, אתה לא תמיד תראה את החסרונות שלו, ולא כל כך תבין למה אנשים אחרים לא אוהבים אותו כמו שאתה אוהב. וכשאני יושב לי וסתם מאלתר מלודיות בג’יבריש – עדיין השיטה שאני הכי אוהב לכתוב בה – יוצאים המון דברים. בחלקם אני מתבייש, בחלקם האחר אני משחק קצת לפני שאני משליך אותם כמו סטוץ מביך במיוחד, ורק חלקם יעברו לשלב ה”המממ.. אולי יש פה משהו”. זה אמנם נהיה פשוט יותר עם הזמן, אבל אני עדיין נעזר בכמה חוקים שקבעתי לעצמי לפני שנים רבות כדי לאתר פנינה אמתית.

***

כמה מהשירים הגדולים ביותר נולדו מסשן אלתור, או מסאונדצ’ק לפני הופעה. לכולם מכנה משותף אחד: היכולת של מישהו מהנוכחים לזהות שמשהו טוב קרה. אלתורים רבים מסתבכים עם עצמם, נגנים מנסים רעיונות שלא תמיד עולים יפה, או לא מבינים אחד את השני, ודקות רבות יכולות לעבור לפני שיתהווה משהו ששווה לחזור עליו (פיש, להקה אמריקאית שמאלתרת חלקים גדולים מההופעה שלה, מספקת לנו דוגמאות מצויינות לאלתור שהתחבר נהדר (מתחיל ב3:15), ואלתור שפשוט לא הצליח להתרומם בשום שלב (שמתחיל נחמד בסביבות 2:10, אבל אז מתבלגן לגמרי עד שמתחבר בחזרה עם קטע מהאחים בלוז.

***

הלופ האינסופי  – יעידו שכניי לאורך השנים בעיר ובכפר, שכשאני מצליח לחבר כמה צלילים למלודיה שמוצאת חן בעיני, אני חוזר על אותו הקטע בלופ שיכול להימשך יותר משעה, ושבדרך כלל נפסק בגלל כאבים פיזיים או משהו אחר שדורש את תשומת הלב שלי. השיר הראשון שאני זוכר את עצמי מנגן בצורה כזו הוא Still…, שלא במקרה הוא גם השיר הכי ישן שלי שעוד מבצבץ לו מדי פעם בהופעות. מלודיה לא מספיק מעניינת לא תשרוד את הלופ. הרי אם לי נמאס לנגן אותה אחרי מספר לא רב של פעמים, אפשר לצאת מתוך נקודת הנחה שהיא תמאס מהר גם על מאזיניה.

נגינת הבוקר – שיר באמת טוב יגרום לי לרצות לנגן אותו עוד לפני ששתיתי קפה, ויגרום לי לעזוב בצורה פתאומית את עיסוקיי ולרוץ לגיטרה כדי לנגן אותו לעצמי שוב. אם לא חיפשתי את הגיטרה למחרת כמעט מיד, דינו של השיר נחרץ מעצמו.

משאיר סימנים – אולי החוק הכי חשוב בשבילי, כיוון שהוא מודד את השיר לאורך זמן, ולאורך תקופות. בפשטות, אם שכחתי אותו, לא אשקיע מאמצים בלהעלות אותו בחזרה, גם אם אני זוכר אותו כיצירת מופת אמתית, וגם אם לתקופה מסויימת הוא החזיק מעמד ברפרטואר האישי שלי. ישנו מספר לא קטן של שירים שאני נזכר בהם מדי פעם באהדה, למרות שאבדו לעד. אבל עמוק בפנים אני יודע, שהם כנראה לא היו טובים כמו שאני חושב. כמובן, אני לא ממש זוכר אותם בשביל באמת לדעת.

***

דרכו בעצם הבנתי שאני מחפש את הנגנים הלא נכונים. בהחלט שמור מקום לטכניקה וידע תיאורטי, אבל עוד יותר חשוב מישהו שיודע ליצור, ובעיקר יודע לזהות מתי הוא יצר משהו. ולא תמיד הם יבואו ביחד (מישהו אמר The Edge?). 

וכך יכול להיות בעצם שגם מי שמוציא שירים פחות טובים אולי דווקא כתב שירים יותר טובים שהוא בעצמו לא זיהה. הכישרון שלו מתבטא ביצירה, אבל לא בלזהות אותה. ואולי המלחין הטוב ביותר בהסטוריה רכון בדיוק עכשיו מעל אסלה, מקרצף בעצלתיים את השאריות של טיסה 349, מזמזם לעצמו יצירת מופת שאנחנו לא נשמע והוא ישכח עוד לפני שיגיע לקומה הרביעית, ומפנטז על לפתוח מכולת.

ואולי זה אתה*.

נכתב – בחדר שלי

*זה לא

שתפו אותי!