כאשר אמן או הרכב זוכה למה שנקרא הצלחת קרוס-אובר, כלומר, הצלחה שחוצה את הקהלים הטבעים של הז’אנר ומגיעה אל הקהלים הפחות טבעיים, או, כמו שנואל גאלאגר הגדיר את זה, “ברגע שהחנונים נכנסים לעניין, אתה נהיה ענק”, מוביל אותה זמר אמיתי.
Some things are just as they appear
Sliced Bread, The Sequel – 2009
איכשהו, עם הזמן, מתהוות להן עובדות בשטח. ללא קשר הכרחי למציאות, הם מחולקים אט-אט, לזמרים טובים ולפחות טובים, ופתאום קולם הולך לפניהם. אז בונו ומייקל סטייפ הם זמרים טובים, וסטינג הוא בסדר, ובוב דילן הוא לא זמר, אבל הוא לפחות משורר.
הז’אנר שאליו משוייך הזמר תורם לא מעט, כמובן. הרוק המיינסטרימי של יו-2 ואר.אי.אם של שנות ה-90 מכיל את רוב הזמרים הנחשבים, ואילו זמרי הפופ או הרוק הכבד יותר, זוכים לייצוג קטן ביותר בקבוצה הזו, למרות שלחלקם בהחלט מגיע.
בשביל להיות מסוגל להחזיק מלודיה טובה, צריך להיות זמר עם מנעד יחסית רחב ושמיעה מוזיקלית מדוייקת. לכן בדרך כלל, כאשר אמן או הרכב זוכה למה שנקרא הצלחת קרוס-אובר, כלומר, הצלחה שחוצה את הקהלים הטבעים של הז’אנר ומגיעה אל הקהלים הפחות טבעיים, או, כמו שנואל גאלאגר מאואזיס מגדיר את זה בוידאו שלמטה (2:48) מתוך סדרת המופת של ה-בי.בי.סי.2, “Seven Ages of Rock”, ” ברגע שהחנונים נכנסים לעניין, אתה נהיה ענק”, מוביל אותה זמר אמיתי.
http://www.youtube.com/watch?v=-cjH2ii7PC0
יש כמה דוגמאות ברשימה שלפניכם, ודוגמאות נוספות כמו נירוונה, ואפילו אמינם, שהמוזיקה שלהם מגובה על ידי זמר אמיתי, או לפחות כזה שמשמעותית יותר טוב ממה שהז’אנר בדרך כלל מציג, אשר מרים את המלודיות שלהם למשהו שהקהל הרחב יכול להתחבר אליו (והרי, המטרה המוצהרת של קורט קוביין עבור המוזיקה של נירוונה הייתה לשלב בין הרוק הבועט של Black Sabbath למלודיות הקליטות להפליא של הביטלס).
ואלו בדרך כלל יהיו המקרים שבהם זמרים נפלאים מוצאים עצמם “מקופחים”. אז למרות שהם זכו לכל התהילה והממון שאגו אנושי אחד יכול להכיל, החלטתי להכין למענם את רשימת
חמשת הזמרים הכי אנדר-רייטד במוזיקה
אקסל רוז (Guns N’ Roses) – הוא כמובן לא מתאמץ יותר מדי כדי לא להיהפך לבדיחה מהלכת, ולפעמים נראה שהוא ממש מנסה להכתים את הזיכרון הטוב שיש לרוב בני דורי מתקופה מסויימת של הלהקה הזו, אבל מבחינה ווקאלית הוא אף פעם לא קיבל את הכבוד הראוי לא. אז נכון, לא בטוח שזמר זו ההגדרה הנכונה בשבילו, ושצעקן אולי כן, אבל בסופו של דבר אקסל הוציא בדיוק את מה שהוא התכוון להוציא – עוצמה, אנרגייה, ולרוב, דיוק. וכשהוא רצה, גם נמוכים יפיפיים, כמו ב-Don’t Cry. והעיקר, לא יהיה עוד אחד כמוהו.
Photo: Sea Turtle
ברוס דיקינסון (Iron Maiden) – עוד נציג של הרוק הכבד, שדווקא זכה להערכה רבה בתוך הז’אנר שלו, אבל לא הרבה מחוצה לו. שלושה זמרים יצא לי לשמוע של ההרכב הזה, שגם במבט לאחור יש לו בהחלט כמה רגעים ראויים לשמיעה, כאשר דיקינסון מחליף את הסולן המקורי בתחילת שנות ה-80, ועוזב בעצמו כעשור לאחר מכן, לפני שהוא חזור שוב לאחר שש שנים. באמצע, הוא הוביל את אחת מלהקות הקרוס-אובר המצליחות אי פעם, עם להיטי רוק כבד ענקיים, בעיקר באנגליה. אין לו קול יוצא דופן במיוחד (לא נראה לי שהייתי מזהה אותו גם היה משאיר לי ברכת יום הולדת מושרת במשיבון), אבל אולי זה דווקא מה שעבד, בלהקה עם בסיסט מאוד מוחצן מוזיקלית, ושני גיטריסטים מובילים. יש לו ריאות, לבחור, ושמיעה מצויינת, דבר שתרם רבות בהופעות העוצמתיות של ההרכב, שנשמע אפילו יותר טוב בהופעה חיה מאשר באולפן, תכונה די נדירה, שהתקיימה הרבה בזכותו של ברוס.
ג’ון בון-ג’ובי (Bon Jovi) – תמיד אהבו אותם, אבל אף פעם לא ממש לקחו אותם ברצינות (ואני ממש לא מתכוון לטעון כאן שזה לא היה בצדק), אבל מבחינה ווקאלית בון ג’ובי זכאי להרבה יותר קרדיט ממה שמגיע לו, דבר שאני נזכר בו כל פעם שאני מנסה לשיר יחד עם Keep the Faith שלהם.
אנדי בל (Erasure) – נציג ז’אנר הפופ, או לחילופין, נציג שנות ה-80, שתי קבוצות מקופחות נוספות, שמתוך הררי הזבל הנשכח שהשאירו עבורנו לנקות, הביאו גם כמה מוזיקאים אמיתים, כמו הצמד הבריטי אירייז’ר.
עם אנדי בל היה לוינס קלארק, כותב שירי הצמד, ובעברו גם אחד ממקימי דפש מוד, זמר שיכול לבצע מלודיות קצת יותר מתוחכמות ממה שתעשיית הפופ הצעידה באותה תקופה, ואנחנו כבר יודעים מה זה אומר – במשך כמעט עשור זכו חברי אירייז’ר להצלחה פנומנלית במצעדי הלהיטים.
אלכס טרנר (Arctic Monkeys) – אין דוגמה טובה יותר לזמר שסוחב את ההרכב שלו אל עבר ההצלחה הפנומנלית שמעטים מהז’אנר שלו זוכים לה. הסיפור של הארקטיק מאנקיז מעניין ממגוון סיבות, אבל אין ספק שהדבר הכי מגניב שיצא מהם הוא הקול המתוק והמדוייק של אלכס טרנר, אחד הזמרים היחידים שנשאר עם המבטא, ההגייה והסלאנג הבריטי שלו גם כשהוא שר (וגם זה, כמובן, סיפור בפני עצמו, אך אסתפק בלומר שגם זה לא תמיד היה כך). הייתי יכול להקשיב לו כל יום. לפחות לאלבום הראשון. אחריו הם כבר נהיו דוגמה טובה לדברים אחרים.
נכתב – בסטודיו לפרחים “בלום”, ירושלים
