הרי מוסיקה היא מעט יותר מלדעת להרשים את מרגלית צנעני או שרית חדד. תהליך היצירה הוא כל כך מורכב ומרוחק מעיני הקהל שאני לא כל כך מבין למה אף אחד לא מנסה להרים תכנית שתהיה מעניינת גם לקהל וגם לאנשי המקצוע. בדרך כלל אני לא נוטה לעשות עבודה של אחרים, אבל אני חש תחושת שליחות כאשר אני מציג “שלושה רעיונות לתכנית ריאליטי מוסיקה טובה יותר”.
I think I read a book about it, or even written one myself. Never published.
This Ends Well (2009)
רוב מפיקי הטלוויזיה לא אוהבים נישות. פיתוח רעיון שפונה לקהל מצומצם פשוט לא שווה את הזמן והכסף שלהם. אבל בתחום ריאליטי המוסיקה נדמה שהם באמת סתם מתעצלים. בכל פעם שנוצרת איזשהי תכנית מסתבר שהיא בעצם בדיוק כמו כל שאר התכניות שבאו לפניה – תחרות שירה בינונית עם נקודות בונוס על הסיפור הכי סימפטי. ואם אתם רוצים לבדוק איזה כוכב עבר חווה קריירה מדשדשת בימים אלו, מספיק לעבור על שמות השופטים בקרדיטים של התכניות. נראה לי שהנוסחה ברורה.
אחת הבעיות של התכניות האלה, בעיקר במדינות כמו ישראל ובארץ מולדתו של פורמט כוכב נולד, אנגליה, היא שכוכבים לא באמת נולדו שם, או צמחו משם, דבר שאט אט פוגע במיתוג של התכנית. באנגליה בוטלה התכנית כבר לפני מספר שנים, בעיקר בגלל שנכשלה בייצור כוכבים אמיתיים.
הרי מוסיקה היא מעט יותר מלדעת להרשים את מרגלית צנעני או שרית חדד. תהליך היצירה הוא כל כך מורכב ומרוחק מעיני הקהל, וכל צעד בו משפיע משמעותית על התוצאה הסופית, שאני לא כל כך מבין למה אף אחד לא מנסה להרים תכנית שתהיה מעניינת גם לקהל וגם לאנשי המקצוע. בדרך כלל אני לא נוטה לעשות עבודה של אחרים, אבל אני חש תחושת שליחות כאשר אני מציג
שלושה רעיונות לתכנית ריאליטי מוסיקה טובה יותר
1. מפיק נולד – סרטו החביב למדי של טום הנקס, The Wonders, המספר את סיפורה של להקה צעירה שזוכה ללהיט ענק, מציג בתחילתו חילוקי דעות בין מתופף ההרכב לבין הסולן וכותב השיר, לגבי שירם That Thing You Do. זה האחרון כתב בלדה איטית ורומנטית, אך המתופף מתעקש שוב ושוב שהשיר נועד להיות קצבי הרבה יותר. בהופעה הראשונה שלהם, בניגוד לאיך שנוגן בחזרות, מתחיל המתופף לנגן את השיר בקצב המהיר יותר, ולא משאיר לחבריו שום ברירה אלא לנגן אותו כשיר לרחבת הריקודים. כמובן שהקהל מתלהב ובלה בלה בלה.
ההבדל כאן הוא אולי קיצוני, אך ברור. עיבוד נכון יכול להיות ההבדל בין “היי, זה ההוא מהלהקה ההיא” לבין קריירה אנונימית למדי. בתכנית הריאליטי “מפיק נולד“ יעבדו מספר מפיקים פוטנציאליים בנפרד עם אותו הרכב, במטרה ליצור להיט מצעדים אמיתי. תהליך העבודה של כל מפיק יתועד החל מבחירתו האישית בשיר מתוך הרפרטואר של ההרכב, רעיונותיו לעיבוד והקלטתו באולפן.
המנצח לא יקבע על ידי פאנל שופטים אלא על ידי הקהל ונציגי חברות תקליטים, להם תינתן האופציה להחתים את האמנים. השיר הזוכה יופץ לרדיו, שם יקבע ערכו האמיתי. וכל אחד יוכל להצביע רק פעם אחת.
2. עונה אחת ושיר – פעם הייתה בערוץ 24, כשעוד העזו שם להפלות מוסיקה מזרחית (אה, מוסיקה גרועה), תכנית די משעשעת בשם “9 שעות ושיר”. כל תכנית הציגה מוסיקאי נודע אחר מקבל טקסט שלא ראה מעולם לפני כן, ו-9 שעות בשביל להלחין ולהקליט אותו. אם אני לא טועה אפילו יצא משם חצי להיט, משיתוף פעולה של איזבו ושוטי הנבואה.
אני בטוח שתהליך כתיבה והלחנה של שיר היה מעניין קהל רחב ביותר. ב”עונה אחת ושיר” יקבלו מספר אמנים אנונימיים את אותו הטקסט, ויתבקשו להלחינו ולבצעו. כאן יקבע חבר שופטים, יחד עם הקהל, את השיר המנצח. אה, וכל אחד יוכל להצביע רק פעם אחת.
3. The Music – כאן הרעיון ברור. איזה הגיון יש בלנסות ליצור כוכבים אבל לשפוט אותם על סמך ביצועים קוליים בלבד, ועוד של שירים של אנשים אחרים? אני מבין את הצורך לכלול שירים מוכרים עבור הקהל, אבל עיבודי המחזמר שמקבלים השירים האלו גם ככה פוגעים בכבודם. מי שרוצה לשמוע שירים מוכרים, שישמע רדיו.
במקום זאת, “The Music” תציג זמרים וזמרות, וגם להקות, אשר מבצעים משיריהם המקוריים בנסיון לצלוח את שלבי התחרות. כאן נשפטים האמנים על כל רבדי האמנות שלהם, כולל כתיבת שירים ועיבודם, על ידי פאנל שופטים מקצועיים והקהל.
אה, וכל אחד יכול להצביע רק פעם אחת, כי למה לעזאזל שיוכל להצביע יותר?
נכתב – על הספה שלנו
