ברוך שעשני ישראלי (או: למה יותר קל להצליח בארץ)

שתפו אותי!

אז אם כבר שפר עליך מזלך ונולדת עם מה שזה לא יהיה שהופך אנשים לכשרוניים, יש עוד כמה סיבות להגיד תודה על שזכית לנסות את כשרונך בארץ.

Another chance to give thanks for all the lovely things I have. And I don’t even have to stay
(2009) Free, Freer

אנשים נורא אוהבים להגדיר הצלחה כמין סוג של כרטיס לוטו מנצח, במיוחד כזו שבאה בתחומים – כמו אמנות,  למשל – בהם קצת יותר קשה לרוב האנשים לאמוד כישרון ויכולת. הרי על טעם וריח אין להתווכח (דווקא אפשר), יש עוד אלף אנשים בדיוק כמוך שמנסים לעשות את זה (זה שהוא גם מחזיק גיטרה לא הופך אותו לבדיוק כמוני) וסך הכל זה בעיקר עניין של מזל (לא, זה ממש לא).

אז זה בלוג על מוסיקה וכל זה, אבל האמת היא שלדעתי כל מה שכתוב כאן רלוונטי לכמעט כל תחום אחר – יותר קל להצליח בארץ מאשר בהרבה מקומות אחרים. כל זאת בהנחה, כמובן, שאתה עושה את מה שאתה עושה ממש טוב (לא, לצערי זה לא תנאי מחייב, וגם אנשים פחות מוצלחים כופים את נוכחותם עלינו, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר). אז אם כבר שפר עליך מזלך ונולדת עם מה שזה לא יהיה שהופך אנשים לכשרוניים, יש עוד כמה סיבות להגיד תודה על שזכית לנסות את מזלך כשרונך בארץ שהיא אמנם זבת חלב, אך גם זבת

איכות ירודה – אני משער שניתן למנות סיבות רבות לענין, אך העובדות מדברות בעד עצמן – את רוב מה שעושים פה, עושים פה לא טוב. אז כשמישהו כבר מייצר משהו קצת יותר איכותי, הוא קופץ די מהר לראש הרשימה. יש כמה תחומים יוצאי דופן (עולם המסעדנות קופץ לי לראש), אבל תעשיית המוסיקה היא ממש לא אחד מהם. אז כשדיבר מי שדיבר על זנבות של אריות וראשים של שועלים, הוא בטוח חשב על מישהו כמו שלמה ארצי, אחד ממלכי המוסיקה של

המדינה הממש קטנה שלנו – נכון, גם חשבונות הבנק הם בסקאלה קטנה יותר, אבל זה בטח היה נפוליאון שאמר שהרבה יותר קל לכבוש שטח קטן מאשר גדול (סתם, צבאית זה לא ממש נשמע נכון). מעבר לעובדה שפיסית קל יותר להשתלט על שתי ערים ושלושה ערוצי טלוויזיה, אלף אנשים במקום הנכון (קרי, מדינת תל-אביב) יהפכו אותך לטרנדי, עשרת אלפים ואתה כבר כמעט סלב. וזה מבלי שבכלל מתחשבים בכך ש

כולם פה מכירים את כולם – במדינה שבה כל פועל סודני נמצא שלוש דרגות מראש הממשלה, אתה תצליח להביא את האמנות שלך בפני העיניים הנכונות. מה יקרה עם זה אחר כך כבר תלוי באיכות, אבל אין לנו פה באמת סיפורים על אמנים שניגנו בפאבים קטנים עשרים שנה עד שגילו אותם. ומה שהקשרים לא עושים, עושה ה

כסף – הרי כל אבא מהמעמד הבינוני שרוצה להפיק לתינוקת שלו אלבום, מגיע די בקלות לרמה העליונה של מפיקים, אולפנים, נגנים וכו’, מבלי שיצטרך לקחת משכנתא נוספת. דבר אחד שכן יש בארץ זה מאגר בלתי נדלה של מפיקים מוכשרים, אולפנים מקצועיים ונגנים מדהימים, וכולם בהישג יד, ובמחירים שאפשר לעמוד בהם, להוציא מעצמך הקלטה מקצועית ולהפנות אותה לעבר

קהל גדול אך די נשכח – כן, זה קצת באשמתנו. הפסקנו לקנות מוסיקה, אנחנו כבר לא כל כך הולכים להופעות ואנחנו ממש לא שומעים גלגל”צ. מנגד, להיות קצת ערס זה הנורמל החדש בקרב הדור הצעיר, שגם אחראי לרוב ההכנסות של תעשיית המוסיקה (בעיקר מרינגטונים, או ככה לפחות זה נדמה). מבלי להיכנס לענייני ביצה ותרנגולת, השורה התחתונה היא שכבר הרבה פחות מכוונים לאוהבי המוסיקה האיכותית (ובאופן כללי לבעלי תאים אפורים). התוצאה היא שכבר הרבה זמן הקהל הזה לא קיבל מוצר איכותי. כן, כל אחד יכול לנקוב בלהקה שהוא ממש אוהב, אבל בינינו, היא לא באמת כזו טובה. וכשיהיה פה משהו טוב, יהיו פה גם לא מעט אנשים שחיכו לו המון זמן.

אז לא, הסתברות נמוכה מבחינה סטטיסטית לא עושה את זה לעניין של מזל. מתוך כל אלף אמנים שרודפים אחרי ההצלחה, יש רק אחד באמת טוב. והוא יצליח במאה אחוז מהמקרים. בעיקר אם הוא מנסה את זה בישראל.

מוקדש באהבה לאיתמר

נכתב – במיטה שלה

שתפו אותי!