אם כבר בלי רשת בטחון, עדיף להיות קרוב לקרקע.Photo Credit: donald judge

לכמה רגעים זה באמת היה נשמע כמו רעיון טוב…

שתפו אותי!
Share

כדי להכריח את עצמי להיכנס לעניין, השיר השני שניגנתי היה אחד מאותם שירי שטות שאף פעם לא מוצאים את דרכם להופעה. השתיקה הרועמת שליוותה את סיומו הסבירה, בצבעים מרהיבים, בדיוק למה השירים האלה לא מוצאים את דרכם להופעה. יכול להיות שכאן כבר איבדתי אמון בניסוי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

Nobody said when I got into bed that I’d wake up feeling like this
 (Go Away (2009 

הכל התחיל בשיחה רווית רום וקולה (כן, רום וקולה!) על הבר עם ענבל (כמה בנאלי להתחיל כך, אבל אני לא רודף אחרי הפוליצר כרגע). זה היה אחרי שהגעתי למסקנה שהפרסונה הבימתית שלי פחות מעניינת מהפרסונה האמיתית שלי. משהו בהגשה שלי בסיטואציה אינטימית שבה אני מנגן מול בן אדם אחד או שניים, לא עובר בהופעה על הבמה, והרגשתי שכפרפורמר זה מהווה מכשול משמעותי עבורי. אני רוצה להיות יותר משוחרר, קצת לזיין את השכל לפעמים (בד”כ אנשים נוטים לחשוב שאני משעשע) ולתת קצת יותר מעצמי.

כשניסיתי לנתח את ההבדלים בין “הופעה פרטית” מול מישהו (טוב נו, בדרך כלל מישהי) לבין הופעה על במה, חשבתי שאולי מהות העניין נמצאת באופי היותר מאולתר של ההופעה הפרטית. אין לי רשימת שירים, לא חשבתי מראש על איך להציג את עצמי ומה להגיד, ולכן, חשבתי, הכל מתחבר יותר טוב. אם בא לי לנגן שיר מסויים עכשיו, אנגן אותו, ואם בא לי לספר את הסיפור מאחורי השיר, אספר אותו. כל מיני קאברים טיפשיים, או שירים שהם שטות מוחלטת אבל שהייתי רוצה לנגן גם בהופעה, אף פעם לא מוצאים את דרכם לבמה. המסקנה המתבקשת היא, אם כך, לעלות ללא רשימת שירים להופעה, ולזרום, כמו שאומרים הילדים.

למען האמת, לא חשבתי שזו החלטה כזו דרמטית. ידעתי שיש סיכוי שאחת התוצאות היא שלא אדבר הרבה בין השירים, מכיוון שלא אהיה לגמרי משוחרר בשביל לעשות דברים מתוחכמים כמו לחשוב, ואז עוד לנסח את המחשבות האלה, ושאולי פה ושם אתקע, ולא אצליח לחשוב על השיר הנכון לנגן, אבל שבאופן כללי זו יכולה להיות חוויה די מעניינת עבורי.

אם כבר בלי רשת בטחון, עדיף להיות קרוב לקרקע.Photo Credit: donald judge 

 

התוצאה, כמובן, הייתה קצת פחות מספקת. כדי להכריח את עצמי להיכנס לעניין מיד, השיר השני שניגנתי היה אחד מאותם שירי שטות שאף פעם לא מוצאים את דרכם להופעה. השתיקה הרועמת שליוותה את סיומו הסבירה, בצבעים מרהיבים, בדיוק למה השירים האלה לא מוצאים את דרכם להופעה. יכול להיות שכאן כבר איבדתי אמון בניסוי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. עברתי מיד ל-THIS ENDS WELL, אחד השירים שאני תמיד יכול לסמוך עליהם, אבל אחריו כבר לא ידעתי מה לנגן. מתוך איבוד עשתונות טוטאלי הפצרתי בחברים בקהל (טוב נו, בקהל) שיזרוק שמות של שירים. ללא רשימה מוכנה מראש, הרגשתי כמו הולך על חבל ללא רשת בטחון. לא היה לי מושג איפה אני, איפה ההתחלה ואיפה הסוף, מה ניגנתי לפני ומה לנגן אחרי. המילים היחידות שזרקתי לקהל היו בעיקר ירידות על עצמי והתנצלויות ובאופן כללי, לא בדיוק מותג הרוק סטאר שהייתי רוצה למכור. בקיצור, היה לא משהו. לקראת הסוף, בעיקר בגלל ההכרה בכישלון, כבר השתחררתי קצת, אבל זה היה מעט מדי, ומאוחר מדי. לפחות אפשר למחוק ניסוי אחד מהרשימה, חשבתי עוד במהלך הערב, ואולי אפילו יש סיכוי שכבר עברתי את ההופעה הגרועה ביותר שלי.

הערב, ה-20.9 בשעה 8:30 בפאב צוזאמן, אנסה שוב. הפעם אני כבר יודע מה אני הולך לנגן. תבואו – לא יודע אם יהיו ניסויים מעניינים, אבל בטוח תהיה מוסיקה טובה.

http://www.facebook.com/events/425380257497782/

נכתב – על הספה

שתפו אותי!
Share

אולי גם זה

זה כבר מתחיל להיות אמיתי!

DYGE - שיר קצר והרבה יותר מדי קליט בשביל לא להיכנס, למרות שכרגע אין הסכמה בכלל על איך הוא צריך להישמע. איתמר שומע פופ אמיתי (כולל לה-לה-לה בקולות השניים), אני דווקא שומע מלא דיסטורשן (בלי שום לה-לה-לה). מקור ההשראה לשיר הוא חלון הראווה של חנות שמלות קטנה בשינקין, עליו מודבק שלט קטן בכתב יד – "מגיע לך". כמה פשוט, כמה גאוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *