ג’ון לנון – תנו צ’אנס לבולשיט

שתפו אותי!
Share

המשך מעמוד 1

Let Me Take You Down . . .

מההתחלה היו בעיות עם הילד ג’ון. לנון הועף מהגן אחרי שתקף את חבריו (תבנית שימשיך בה כל חייו). אמו ואביו נפרדו כשהיה בן 5, ולנון נאלץ לבחור בין אמא לאבא, בחירה שכה קרעה אותו עד שנשאר לאורך כל חייו עם שנאה כלפי הצורך לקבל החלטות (“עד היום אני שונא לקבל החלטות. אני מקבל כאב ראש כשמעמתים אותי עם בחירה”, אמר ג’ון). תכונה זו תמצא בשורש הרבה מההתנהגות הטיפשית, חסרת הזהירות אשר הכשילה אותו לאורך השנים. כי לנון היה מחליט באופן פזיז על דרך פעולה, מבלי אי פעם – אי פעם – לשקול את ההשלכות (זה עשה לו כאב ראש). למרבה האירוניה, הייתה זו תכונה שמעריציו העריכו. זה השרה על מעשיו האימפולסיביים של לנון הילה של חוסר פחד ואומץ לב. חבריו הקרובים של לנון העירו לא פעם על הסתירה המוזרה שבין ג’ון לנון “היהיר ומלא בטחון עצמי” הציבורי ובין ג’ון לנון “המפוחד וחסר הבטחון” הפרטי.

כל חייו היה ללנון את הצד הזה – איך לתאר את זה? – הוא היה שמוק רע ואכזרי. למרות שהצ’ארם והכריזמה שלו היוו לעיתים משקל נגד

ג'ון לנון במראה אלביס פרסלי
אלביס לנון

לצד האכזרי של האישיות שלו (אתם מזהים את המגמה האניגמטית?). “הוא היה אדם נוראי אבל אהבתי אותו”, סיכם זאת פעם חבר של לנון מבית הספר.

לנון כמתבגר היה נודע בכך שהיה נוהג לגשת לנכים ואנשים עם מומים גופנים – הייתה לו פוביה עצומה מנכים – ולהביא אותם לדמעות בעזרת הלשון החדה שלו; צוחק עליהם, משפיל אותם ורומס אותם בשביל הספורט. לנון היה “הילד הקול” הקלאסי בתיכון, שיורד על כל הילדים ה”לא קולים”. לכל מי שהיה במחיצתו היה פחד עצום ממנו (אפילו אשתו סינתיה הודתה שהיא “פחדה מג’ון חצי מהזמן”). כי הוא יכול היה, וגם עשה זאת, להכאיב לך מילולית ופיזית. ומעטים מאלו שהכירו אותו שרדו את הזעם שלו לאורך זמן. או כמו שלנון אמר: “דבר אחד שאתה לא יכול להסתיר זה כשאתה נכה מבפנים”.

בהמבורג, גרמניה, לילה אחד ב-1961, לנון התחרפן אחרי שבוע מלא אלכוהול וספידים (פרלודין, האהוב עליו), וזיין במכות את חברו הטוב, סטוארט סאטקליף הקטן, שאיבד את הכרתו. גם זו הייתה תבנית קבועה של ג’ון לאורך כל חייו: התקפה פיזית אלימה על מי שהיה הרבה יותר קטן ממנו (למרות שיתכן שחוקרים עתידיים של לנון יגלו דוגמה שבה לנון הציק למישהו שווה לו בגודלו, או גדול יותר).

ביום ההולדת ה-21 של פול מקרטני לנון התחרפן שוב, והתקיף את בוב וולר הקטן עם מעדר, סודק את הצלעות שלו ושולח אותו לבית החולים. סיכוי טוב שלנון היה הורג את וולר חסר ההגנה וזרוק על הרצפה אם לא היו גוררים אותו מהגופה חלק מבאי המסיבה האחרים. תושבי ליברפול היו מזועזעים. היה זה דבר אחד להיכנס לתגרה. דבר אחר לגמרי לחבוט במישהו חסר הגנה כמעט עד סף מוות בעזרת מעדר. לנון היה אדם נפיץ ביותר משלושה אופנים. הסיפור של הביטלס היה עלול להסתיים עוד באותו הלילה, ואולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת לגמרי. אבל וולר החלים מפציעותיו, ובריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס, השתיק את הכל עם תשלום מזומן גדול לוולר. והרכבת של הביטלס המשיכה לדהור.

לנון, מאוחר יותר בחייו, היה לעיתים מעלה השערות שלולא ההצלחה של הביטלס יכול מאוד להיות שהיה גומר כ”שתיין מוזנח כמו אבא שלי”, או אולי אפילו “רוצח סדרתי”. כיוון שהיה בג’ון לנון אופי של הכל או כלום. ולנון עצמו היה לגמרי מודע לצד הכה רע, הרסני ורצחני שהכה שורשים בנשמה שלו.

ג’ון לנון – הילד חסר האב והאם (הוא גודל בעיקר על ידי דודתו המסרסת) בילה את כל חייו בחיפושים אחר דמות אב, “גורו”. (הוא הרגיש שמצא את דמות האם שלו ביוקו אונו, אישה שממש היה מכנה אותה “אמא”. אך יוקו אונו הייתה אישה שבעצמה הודתה שהיא “לגמרי נטולת אינסטינקט אימהי”, ואפילו לא טרחה לגדל את ילדיה שלה. מה שמראה לכם את אופי שיקול הדעת שהיה ללנון בתחום הדמות האימהית).

דמות האב הראשונה של לנון, הגורו הראשון שלו, היה אלביס פרסלי. ולנון פיתח עצמו על פי התדמית של אלביס: מעיל עור שחור, DA משוח לאחור, ופוזת הנער המרדן הזועף. המטרה המוגדרת של הביטלס הייתה, כמובן, להיות “יותר גדולים מאלביס”. ותזהרו ממה שאתם מבקשים, כי אתם עלולים לקבל את זה. וג’ון לנון קיבל את זה.

כיוון שהיה זה בנקודה זו שג’ון לנון עשה את אחת מהטעויות הגדולות בחייו הטראגיים.

בכדי להגשים את העושר והפרסום, השמוק האכזרי שהיה הג’ון לנון האמתי אימץ את התדמית החייכנית, הידידותית, חסרת הדאגות של ג’ון מהביטלס. ג’ון המקסים. הנער. במילים אחרות, ההפך הגמור ממה שהיה באמת. נראה שלנון שיער שיוכל לאמץ את פוזת ג’ון המופלא, לעשות מיליונים משוק ה-teeny boppers, ואז לחזור לדמותו האמתית. אך היו השלכות לא צפויות לעסקה (כמו שלרוב קורה). עכשיו הניחו מיליוני מעריצי ביטלס צווחניים שג’ון לנון החייכן היה אדם אמתי. ובכל פעם שניסה לנון להסיר מעצמו את המסכה המחויכת, מיליוני מעריצים צווחניים החזירו אותו מיד אל ראשו האהוב ודרשו את תפקיד ג’ון מהביטלס.

ג'ון לנון בתחילת שנות ה-60
Fab John. איזה חמוד.

אז ג’ון המסכן נדפק. או כמו שהוא ביטא זאת: “למרות שאני צוחק ומתנהג כמו ליצן, מתחת למסכה הזו אני לא מחייך. אני לוזר ואני לא מה שנראה שאני”. לנון שר את שיר ה”לוזר” שלו בשיא “הצלחת” ביטלמניה. כיוון שחברנו ג’ון דפק את זה ככה טוב. הוא באמת “מכר את נשמתו בשביל ההצלחה”. הסיפור הכי עתיק בספר. “כיוון שאדם יכול לבלות את שארית חייו בנסיון להחזיר לעצמו את נשמתו”. וג’ון לנון יבלה את שארית חייו בנסיון להחזיר לעצמו את הנשמה שלו. אך נשמה זה משהו שהרבה יותר קל לתת מאשר לקחת בחזרה. לשארית חייו היה לנון מאמץ מסכה אחת, תדמית אחת, פוזה אחת, ועוד אחת. אולי בנסיון לא מודע לתבוע את האני האמתי שלו בחזרה (מה שלא היה), אותו איבד זמן רב לפני כן. סדרה זו של מסכות שקר, תדמיות שקר – תמיד הציגו את לנון כ”ג’ון לנון אמתי ומשופר” (רק לתאר אותו שבוע לאחר מכן כבולשיט) – תהווה מקור של בלבול תמידי בין לנון ומעריציו, שניסו ללא הצלחה למצוא את ג’ון לנון האמתי בתוך אין סוף המראות. וחפירה בין הסדקים בחזות של לנון הפכה למשחק מסיבה מוצלח של המעריצים.

ועוד: היה זה הצורך העצום של לנון לדמות אב בעצמו שנתנה לו את ההבנה העל-טבעית של הפסיכולוגיה של המעריצים שלו – אשר רבים מהם היו בדיוק כמותו וחיפשו גם הם דמות אב. והסתכלו על ג’ון לנון כדמות האב הזו. לנון הצליח לבסס חלק גדול מתדמיותיו כהעתק מושלם של “המנהיג הדגול” אותו חיפשו מעריצי הביטלס. רק כדי שימשוך את השטיח מתחתיהם כאשר יבקשו ממנו שבאמת יוביל אותם לאנשהו.

אז לנון כמנהיג שנות ה-60 היה בעצם אדם שמחפש בייאוש אחר הובלה (אתם יכולים להגיד אניגמה?). אז היה זה ממש מקרה של העיוורים מובלים על ידי העיוור. או במילים אחרות, פאקינג בלגאן אחד גדול, בעיקר בשביל מעריצי הביטלס חסרי הביש שהיו טיפשים מספיק כדי לקחת ברצינות את משחק ה”מנהיג הדגול” הגדול של לנון (היי, שלום). בדיוק כפי שאנחנו – שהלכנו אחרי לנון – הבטנו אל עבר לנון כדי שיאמר לנו מה לעשות, כך הביט לנון עצמו (האיש ששנא לקבל החלטות) אל עבר יוקו אונו כדי שתגיד לו מה לעשות. לפי כל הגרסאות, ג’ון לנון היה ללא ספק הרוק סטאר הכי PUSSY WHIPPED אי פעם. מאחורי פוזת המורד, הנונקונפורמיסט, האנטי-ממסדי שלו היה “ילד של אמא” אמתי שהשתוקק לקבל מרות ולהתאים עצמו לסמכותה הנוקשה של “אמא”. לפי כל הגרסאות, יוקו אונו שלטה על כמעט כל רובד בחייו הפרטיים של לנון. אז יש לנו את העיוורים מובלים על ידי העיוור שמובל על ידי יוקו אונו. מה שהיה אפילו גרוע יותר.

                                                                                         ***

חלק ב’, ג’ון לנון, תנו צ’אנס לאסיד, נמצא כאן.
חלק ג’, ג’ון לנון, תנו צ’אנס לאלימות, נמצא כאן.

שתפו אותי!
Share

אולי גם זה

הביטלס הסדרה הדוקומנטרית

הביטלס חוזרים למקומם הטבעי

אז בחלק של העולם שעוד אכפת לו מהביטלס, שנים של ציפייה באו על סיפוקן עם שידורה של המיני-סדרה הדוקומנטרית של הבמאי פיטר ג'קסון על הביטלס, The Beatles Get Back. על ג'קסון, הבמאי הניו זילנדי של שר הטבעות, הוטלה המשימה המאתגרת לעבור על כ-60 שעות צילומים וכ-150 שעות אודיו ועל הדרך גם, אם אפשר, לשנות את ההיסטוריה. שהרי כבר היינו בסרט הזה, תרתי משמע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *