ג’ון לנון – תנו צ’אנס לאסיד* – חלק 2 (מתוך 3)

שתפו אותי!

המשך מעמוד 1

ג’ון לנון ללא ספק רצה להשאיר רושם משמעותי על הקהל שלו, בזאת אתם יכולים להיות בטוחים. הוא הודה בכך במספר רב של מקרים. חלק מזה היה פתגם השואו ביזנס הידוע: “גרום להם לצחוק, גרום להם לבכות”. אבל לנון הוסיף עוד מרכיב למרק הפעם. מימד אחר לגמרי. עם הסם הזה, LSD, שמשנה ללא הופכין את מוחם של אנשים, וש”אתה אף פעם לא אותו דבר אחר כך”. ולנון קיבל יותר ממה שרצה. כי לנון באמת השפיע על הרבה מאוד אנשים עם הצגת מנתח המוח החובבן שלו. אבל הוא לא רצה שום חלק ממה שבא אחר כך. לגמרי. בגלל שהוא דפק הרבה מאוד אנשים, בדיוק כמו שבטוח שטימות’י לירי עשה, עם בדיוק אותו חרא.

לנון, כמובן, תמיד רצה להיות בשני הצדדים. מתהדר לו באור הזרקורים ומתבשם בהשפעה החיובית שכביכול הייתה לו על העולם (אם אני לא טועה הוא הביא לנו את השלום העולמי). אבל הוא לא רצה שום חלק בצד השני של העסקה. וכל מראיין שהעז לשאול את לנון אם הרגיש איזושהי “אחריות” על ההשפעה שהייתה לו על מעריציו קיבל “לא” בוטה. “שאלה הבאה”.

“זה מה שאני מנסה לעשות בכל האלבומים והראיונות שלי. אני מנסה להשפיע על כל מי שאני יכול להשפיע עליו”, השוויץ ג’ון לנון בראיון לעיתון הקיצוני Red Mole. “בצורה מסויימת הביטלס התבררו כסוס טרויאני. ארבעת המופלאים נכנסו היישר לפסגה ואז שרו על סמים וסקס”.

ובצורה מסויימת, הביטלס היו כמו סוס טרויאני. וכולנו יודעים איך נגמר הסיפור של הסוס הטרויאני. בדיוק כמו שאנחנו יודעים איך נגמרו שנות ה-60.

לפחות יאמר לזכותם של הביטלס שהם שמו את הכסף שלהם איפה שהיה הפה המלא ב-LSD שלהם. מושפעים מהחזיונות הפסיכדליים האוטופיים שלהם, הביטלס הקימו חברה משלהם, Apple Records, ככלי להפצת שלום ואהבה ומגניבות אמנותית בתוך סביבה עסקית. אבל אלוהים יעזור לאהבל המסכן שינסה לקחת את בלוני מוחות ה-LSD האוטופיים האלה ויעביר אותם לעולם האמתי. ולא עבר זמן רב עד שהחלומות המופרכים של הביטלס הביאו אותם אל סף פשיטת רגל.

טיפוסי לחוש העסקי הפסיכדלי שלהם היה בחור בשם אלכס ורדאס. “מג’יק אלכס”, כפי שקרא לו לנון, שהיה גאון אלקטרוניקה בעיני עצמו. הוא המציא “קופסת אורות” עם אורות צבעוניים שנדלקו ונכבו בתבניות משתנות. לנון היה בוהה ב”קופסת האורות” במשך שעות בזמן שהיה על אסיד ומגיע לכל מיני “תובנות עמוקות”. מה ששכנע את לנון שמג’יק אלכס היה גאון אמיתי. אז הביטלס נתנו לאלכס אלפי ועשרות אלפי דולרים כדי שיעצב עבורם אולפן הקלטות משוכלל עם 72 ערוצים. “זה היה האסון הגדול ביותר בכל הזמנים, היו צריכים לפרק הכל”, אמר ג’ורג’.

ג’ורג’ הריסון דווקא הגיע להייט אשבורי [מעוז ההיפים בסן פרנסיסקו באותה תקופה – י.ג.] בתקופת “קיץ של אהבה” המפורסמת ב-1967. ג’ון רצה ללכת, אבל אף פעם לא הצליח להגיע. “אני הייתי לגמרי בעד ללכת ולגור בהייט”, אמר לנון על אותם ימים טרופים של קיץ האהבה. “בראש שלי חשבתי ‘אסיד זה הדבר, אז בוא נלך, אלך לשם'”.

בכל מקרה, גו’רג’ ציפה ל”עיירה של היפים ארטיסנים ובעלי מלאכה”. אז הוא הופתע לגלות (כאילו, דא) שההייט בתקופה המדוברת היה פשוט “סלאמס מלאים בילדים פרחחים על סמים”. הוא גם היה בהלם ומוטרד מכך שילדי ההיפים כולם התייחסו אליו כאלו גורו (מאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה?) ג’ורג’, שהיה על אסיד באותו זמן, קיבל דאונר רציני, וברח מהייט בבהלה. הביטלס עסקו הרבה בבריחות מאותה נקודה, בורחים ממפלצת ההיפיות שביצירתה לקחו חלק.

אחרי צ’רלס מנסון זה כבר היה אבוד בשביל ג’ון לנון והביטלס והם ידעו את זה. “הכל התחיל להתבלגן מאותה נקודה. מה אפשר לעשות?” אמר פול בעצב.

“זה עצר את כולם במקום”, ציין רינגו.

הכתובת הייתה על הקיר. באופן מילולי. ואני מניח שאם מישהו היה לוקח את השירה שלי ומורח אותה בדם על הקיר של מישהו אחר, אני מניח שגם לי זה היה גורם לעצור לרגע. השילוב של הביטלס ומיסטיקת ה-LSD – ש, לרגע אחד מזהיר ב-1967 נראה כה מבטיחה, שנראה כפותח דלת של אפשרויות ליקום אחר לגמרי – פנתה לכיוון טראגי ולא ניתן לשינוי. להתראות לחלום ה-LSD הגדול.

ג’ון לנון – המנהיג ההיפי הגדול של תרבות הנגד – יבלה את שארית חייו בפחד וטרור מוחלטים מפני “טיפוסים היפיים”. ומ”מעריצי ביטלס משוגעים”. ובמיוחד מ”מעריצי ביטלס משוגעים שנראים כמו טיפוסים היפיים”.

“אחד מהמעריצים המשוגעים האלה יוריד אותי בסוף”, התלונן בפני חברתו מיי פאנג ב-1973.

צ’רלס מנסון היה פשוט המדהים ביותר מבין “מעריצי הביטלס המשוגעים” הרבים. אלו היו אותם אנשים שג’ון לנון השפיע עליהם לעומק ובחדווה במהלך ניתוח המוח החובבני שלו. ורבים מהמעריצים האלה יחזרו בעתיד לחפש את ג’ון, נלהבים להחזיר לו טובה. ובסוף, היה זה אחד מאותם מעריצים משוגעים, מארק צ’פמן, שחזר כדי להוריד אותו.

לנון סיפר פעמים רבות לפרד סימן על החיזיון שהוא ימות מוות אלים. “ג’ון אמר לי שעמוק בפנים הוא אדם מאוד אלים”, כתב סימן. “ג’ון אמר שהוא הניח שבגלל שחי חיים רצופי אלימות, במחשבה כמו גם במעש, שהוא נועד למות מוות אלים”.

ג’ון לנון ידע יותר מדי טוב מי הוא היה. אפילו אם רוב המעריצים שלו לעולם לא היו מנחשים.

והוא הודה בריאיון האחרון שלו למגזין פלייבוי: “אלו תמיד האנשים האלימים שמסתובבים ומדברים על שלום. כל דבר הוא ההפך ממה שהוא נראה”.

וזה ללא ספק היה המצב עם ג’ון לנון. אבל, כרגיל, “הכנות המרעננת” של לנון הייתה מעט מעט מדי, ומעט מאוחר מדי.

מארק צ’פמן נולד בערך באותו זמן כמוני ב-1957. וצ’פמן הושפע עמוקות מהאלבום Magical Mystery Tour בגיל 14, כשהחל לקחת הרבה אסיד ולהתנועע לצלילי המסע המסתורי של הביטלס. מאוחר יותר, כשצ’פמן התחיל להתחרפן מה-LSD, בין היתר, הוא הפך אובססיבי לגבי הספר “התפסן בשדה השיפון”. ה”תפסן” בסיפור היה איזה רועה בשדה שיפון ששמר שהילדים הקטנים לא יפלו מהצוק. צ’פמן הרגיש שלנון היה תפסן מזויף. זאב בעור כבשה. לנון לקח על עצמו את תפקיד הרועה, ואז הוביל את הילדים הקטנים ליפול מהצוק ולתוך סמים כמו LSD. המניע המוצהר של צ’פמן לרצח של לנון היה שהוא רצה “להרוג את ג’ון לנון המזויף הזה” לפני שהוא יספיק לדפוק עוד דור של ילדים.

“כל העניין עם מנסון היה מבוסס על שיר של ג’ורג’ על חזירים ושיר של פול על מרכז ירידים אנגלי”, אמר ג’ון לנון, במחווה נדירה של פיזור הקרדיט לחבריו. “אין לזה שום קשר אלי”.

כנראה שללנון שכח שהיה זה שירו המחורפן שלו, “Revolution #9” (יחד עם “ספר ההתגלות” [מהברית החדשה – י.ג.]) שהיו חלק עיקרי מהבסיס של הפילוסופיה “המהפכנית אפוקליפטית” המטורפת של מנסון. אז במקרה זה לנון היה צנוע באופן לא טיפוסי.

אבל אלוהים, כל עניין מנסון היה טריפ האסיד הרע האולטימטיבי. לא יכולת אפילו לדמיין משהו כזה בהזיית ה-LSD הגרועה ביותר שלך. אבל, הנה היא באה. באמת. זה גרם להרבה אנשים לעצור ו”לחשוב מחדש על עמדתם” כלפי כל העניין ההיפי. שהיה הסטייל. הטרנד. הדבר הכי קול שהיה, עד לאותה נקודה. שנות ה-60 הסוערות. דור האהבה. כוח הפרח, עם פסיכדליה במרכז הכל. ואז, אחרי צ’רלס מנסון, הכל נעצר בפתאומיות מוחלטת. אחרי מנסון, “מסיבות LSD היפיות” כבר לא היו הדבר ה”אין” אצל ברנז’ת הוליווד העדכנית.

אחרי צ’רלס מנסון ידידינו ג’ון עוד ניסה פה ושם לשמר את גחלת החלום ההיפי, ולהצית ולכבוש מחדש את הקסם שהיה קיץ האהבה. השנה הקסומה ההיא שבה היקום כולו נראה לג’ון כפלסטלינה שיכול לעצב מחדש בידיו הקוסמיות.

אבל ב-1969, ג’ון נדפק קשות. עכשיו היו לו מילוני מעריצים שממש “סוגדים” לו, מסתכלים אליו שיהיה המנהיג הגדול, המשיח הפסיכדלי, אותו שיווק עצמו לנון ב-“Tomorrow Never Knows”. ולנון רצה לשחק את התפקיד הזה. כי מי לא היה נהנה לשחק את תפקיד “האיש הגדול” אם היינו יכולים לעבוד על כולם? (תודו).
המשך בעמוד 3.

שתפו אותי!