איך לא להיות פיל קולינס

שתפו אותי!
Share

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של “הפרוייקט של איתמר אשפר”. זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של “סוף שבוע רגוע בגלגל”צ”. זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.

This ends well
This Ends Well (2009)

הוא מהאנשים האלה שכשהם מתעצבנים זה מיד מוציא את כל האווירה מאיזון, בגלל שהוא בדרך כלל עושה חיקוי נהדר של דובון אכפת לי. הוא יוצא בכעס מהקונטרול באולפני דאון-טאון ומוצא אותי על הספה, עם בורקס ונסטי. “אתה הורס לי את השיר”, הוא מודיע, מצליח להצית את הסיגריה מבלי להפסיק לדבר. “יש שם עכשיו הרבה דברים יפים אחד על השני, ולא שומעים בכלל את השיר”.

“הוא”, זה איתמר אשפר, שמנסה כרגע גם להפיק את הגיטרות עבור האלבום שלי וגם לרצות אותי, אתגרים שלדעתו, בנקודת הזמן הנוכחית לפחות, סותרים אחד את השני.
ה”אתה” שהורס, זה כמובן אני, מנסה לא לחייך מכך שכל כך אכפת לו.
ה”שיר”, הוא This Ends Well, והוא שיר שלי, למקרה שטון הבעלות בדבריו של איתמר מבלבל אתכם.
וה”עכשיו” זה ממש עכשיו, אחרי שהצלחתי, לפחות זמנית, לשנות יחד עם יאיר הגיטריסט את כל מה שעשינו עד אותו רגע.

מוזר שדווקא על השיר הזה אנחנו נתקעים. הרי מהרבה בחינות אפשר היה להניח שזה יהיה השיר הכי פשוט לעבד. הוא הכי פחות מורכב מבין ששת שירי האלבום, וכמעט ולא השתנה מאז תחילת העבודה שלנו. שיר מאוד נגיש שברור שהגיטרה האקוסטית תוביל, ושרוב מהותו הוא הטקסט וההגשה שלו, ולא הגיטרה החשמלית. אבל הנה אנחנו כאן, כמה שעות טובות לתוך העבודה, ודווקא בגלל הנגישות של השיר אנחנו בכלל לא באותו ראש.

מבחינת איתמר, זה השיר הכי קליט באלבום וככזה, צריך “לעזור” למאזין לאהוב אותו. לשיטתו, המבחן האמיתי הוא “מבחן הרדיו” –  האם ג’ו, המאזין האמריקאי הממוצע שנוסע על איזשהו כביש ללא סוף עם שקית צ’יפס בין הרגליים, נכנס לשיר מיד, או מעביר תחנה לאחר כמה שניות. וזה אומר לעשות הכל נעים, עדין ויפה ולתת לשיר לבלוט – או במילים אחרות, ידידותי לרדיו (Radio Friendly). שזה כמובן לא רע, אם אתה פיל קולינס.

זה לא שאני לא מסכים, אני פשוט חושב שיש דברים שהם Radio Friendly וצריך להתאמץ בשביך להרוס את זה, והשיר הזה בהחלט עונה על ההגדרה הזו מבחינתי. זה גם לא שאני מחפש להפוך אותו לסימפוניית רוק יווני על טהרת הבוזוקי או משהו, אלא פשוט קצת פחות נעים, עדין ויפה. כי אני לא רוצה להיות פיל קולינס* (וכן, אני יודע, הייתי מת לחצי מההצלחה של פיל קולינס. אבל גם של ג’סטין ביבר, אז מה הנקודה שלך?)

בכל פעם שהוא מסביר לי כמה משהו שאני לא אוהב הוא בעצם ממש טוב, אני תמיד משיב שאני שמח בשבילו שיש לו משהו לדיסק הראשון של “הפרוייקט של איתמר אשפר”. זה גם בדיוק מה שאני אומר לו על קטעי הגיטרות שהקלטנו, שנשמעים כאילו יצאו הישר מהמיטב של “סוף שבוע רגוע בגלגל”צ”. זה נשמע בדיוק כמו שהוא רוצה, אבל אני שונא את זה.

אחרי ויכוח ראשוני, מתחילים להתפשר קצת לכיווני. קצת יותר דיסטורשן ברקע, ריף גיטרה שכתבתי שאני מאוד אוהב לקטע הסיום, ושינוי אחד מהתפקידים המהותיים של איתמר. זה מתחיל להישמע כמו שאני רוצה, אבל הוא שונא את זה. “אתה הורס לי את השיר”, הוא אומר.

אז נכנסים חזרה לאולפן ולבסוף, לאחר כשש שעות של עבודה, מגיעים למשהו שנשמע טוב ומקובל על שנינו, ואפשר סוף סוף לעבור לשיר הבא. כשאני שומע את זה בבית אחרי כמה ימים אני מחייך. זה נשמע נהדר – נעים עדין ויפה.

ואני שונא את זה.

נכתב – על הספה שלנו

*באחד הפרקים של סאות’פארק מאובחנים כל ילדי העיר כסובלים מבעיית ריכוז ומתחילים לקחת ריטלין. התגובה הברורה היא, כמובן, להתחיל לאהוב את פיל קולינס, עם שיריו הנעימים, עדינים ויפים. עד שמגיע שף להציל את המצב. כבר אי אפשר למצוא כלום ביו-טיוב, אבל מצאתי לכם משהו:

שתפו אותי!
Share

אולי גם זה

זה כבר מתחיל להיות אמיתי!

DYGE - שיר קצר והרבה יותר מדי קליט בשביל לא להיכנס, למרות שכרגע אין הסכמה בכלל על איך הוא צריך להישמע. איתמר שומע פופ אמיתי (כולל לה-לה-לה בקולות השניים), אני דווקא שומע מלא דיסטורשן (בלי שום לה-לה-לה). מקור ההשראה לשיר הוא חלון הראווה של חנות שמלות קטנה בשינקין, עליו מודבק שלט קטן בכתב יד – "מגיע לך". כמה פשוט, כמה גאוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *