פולי-זיקה*

שתפו אותי!

כמובן שיש אמנים ימנים בדיעותיהם, אך חוץ מסאבלימינל (נו, ההוא מהשוקו) אני לא ממש מצליח לחשוב על אמן ימני שהוא אמן מזוהה פוליטית, גם כאשר דיעותיו ידועות, או לפחות כזה שנלקח ברצינות (אני מתנצל מראש, אריאל זילבר, אבל, אתה יודע…). אולי הזמרים המזרחיים (אני הרי גזען כמוכם), אבל אני לא חושב שמישהו באמת מקשיב להם.

But if you know anything that’s better for me, no, don’t hesitate
-The Game (2006)

“אולי תהיה הזמר הימני” אומר לי איתמר, בעת שאני מרביץ בו תורה על עוד אחת מדיעותיו בנושא כלשהו (יש סיכוי מסויים שהוא חווה את הסיטואציה קצת אחרת, אבל זה סיכוי זניח).

“בטח”, אני אומר, “הרי הדרך להתפרסם בארץ היא להיות ימני”, אני עונה בציניות.

הרי גם בתעשיית המוסיקה וגם בתעשיית השיווק, ממנה הייתי חלק בעברי הלא רחוק, חוויתי לא מעט סיטואציות שבהן קולגות הניחו, באופן אינטואטיבי ולקוי, שאני שותף לדיעותיהם. “הרי גם יש לו שיער ארוך” ראיתי את גלגלי מוחם הפציפיסטי מייצרים עבורם מסקנה חדשה, “והוא גם מנגן גיטרה. הוא בטוח אחד משלנו”.  ואני, כמובן, לא ראיתי שום ערך בלתקן את הרושם, והייתי מסתפק באיזשהו הנהון לא מחייב. הרי אני רוצה למכור להם משהו, ועדיף להיות אחד משלהם מאשר אחד מ”ההם”.

כמובן שיש אמנים ימנים בדיעותיהם, אך חוץ מסאבלימינל (נו, ההוא מהשוקו) אני לא ממש מצליח לחשוב על אמן ימני שהוא אמן מזוהה פוליטית גם, כאשר דיעותיו ידועות, או לפחות כזה שנלקח ברצינות (אני מתנצל מראש, אריאל זילבר, אבל, אתה יודע…). אולי הזמרים המזרחיים (אני הרי גזען כמוכם), אבל אני לא חושב שמישהו באמת מקשיב להם.

אז אני לא חושב שאני רוצה להיות אמן שמוגדר על ידי דיעותיו, אבל מה שבטוח, אני לא מתכוון להסתיר אותן. אז אני יואב, ואני ימני.

אתם יודעים, נו, אחד מהרוב.

*הבלוג הזה אמור להישאר מוסיקלי, וכך גם ישאר, אך זוהי גיחה קצרה לנושא שלפחות קצת קשור.

נכתב – על הספה

שתפו אותי!