Cat Under Blanket

סיפור כיסוי

שתפו אותי!
Share

Send someone else to thank them – Send Someone Else to Thank Them, 2009

הפילוסופיה שלי הייתה פשוטה פעם, עד שבאו ולכלכו אותה עם דברי טעם. הקאבר, הנחתי, צריך להיות משהו שמורכב בזריזות, מתחלף בקביעות, והכי חשוב, שיר שאין סיכוי שמישהו בקהל לא יכיר. אם הייתי רוצה להשמיע לאנשים שירים שהם לא מכירים ואני חושב שהם יאהבו, הייתי משמיע להם שיר שלי

"תקשיב, אתה לא תיגע לי בביטלס", הוא אומר, וכולו מבט של מישהו שילחם עד המוות על האמירה שלו. זה כמובן לא אמור להגיע לזה, אבל משום מה נראה שיותר קל להחליט של מי החברה הכי יפה מאשר איזה קאבר לבצע בהופעה הקרובה, או אם בכלל.

בתחילת שנותיו של הרוק היה קשה למצוא אלבום ללא אף גרסת כיסוי לשיר של אומן אחר; תוצאה של רצון אמיתי של ההרכב לבצע את השירים שהשפיעו עליהם כל כך, יחד עם לחץ תמידי למלא תקליטים בכ-12 שירים (מרווחים של שנים בין אלבומים כמו שרואים היום לא היו מתאפשרים בשום דרך). היום, לעומת זאת, לא ברור מה מקומו הראוי של הקאבר במוזיקה בכלל, ובהופעות בפרט. אלבומים של אמנים מבוססים שכוללים קאבר הם נדירים ביותר, וגם בהופעות שלהם לא סביר למצוא אחד. עבור אמנים פחות מוכרים, אשר לא מצפים שהקהל שבא לראות אותם יכיר את כל השירים, הסיפור שונה מאוד.

Cat Under Blanket
Photo: Tania Ho

הפילוסופיה שלי הייתה פשוטה פעם, עד שבאו ולכלכו אותה עם דברי טעם. הקאבר, הנחתי, צריך להיות משהו שמורכב בזריזות, מתחלף בקביעות, והכי חשוב, שיר שאין סיכוי שמישהו בקהל לא יכיר. אם הייתי רוצה להשמיע לאנשים שירים שהם לא מכירים ואני חושב שהם יאהבו, הייתי משמיע להם שיר שלי. גם ככה כל מטרתו של הקאבר מבחינתי היא לתת לאנשים הפוגה מחומר שהם לא מכירים, ועדיף שיהיה כיפי ושמח (אחרת אני אצטרך לשמח אותם, וזה לא טוב בשביל אף אחד).

אבל זה לא כל כך עבד. קשה היה למצוא שיר אחד שכל חברי ההרכב רוצים לנגן, מה שלא אפשר תחלופה גבוהה של שירים. ללא לפחות קצת עבודה, הם גם הרבה פעמים לא נשמעו מספיק טוב, או לא הביאו שום דבר חדש לשיר (שתי הסיבות האחרונות לא מהוות כזו בעיה מבחינתי האישית), ומתו בחדר החזרות.

***

אני מזהה מספר גישות שונות לקאברים בעולם המוזיקה, כאשר כל אחת מוליכה את הבחירה למקום אחר לגמרי. כל גישה נהיית מורכבת עוד יותר כאשר מובאים בחשבון גם הקווים האדומים של מוזיקאים, בנוגע לקלאסיקות, איכות, פוליטיקה, וכו'. מיותר לציין שהסיכוי הסטטיסטי למצוא את כל הגישות האלה בתוך הרכב אחד גבוה למדי.

אחת המוכרות בימינו היא גישה שאקרא לה "זנב המקטורן", בה להקה עלומה מחליטה לבצע שיר על מנת לזכות בתשומת לב שאינה מגיעה לה (אני מסתכל עליכם, סינרגיה). במצב כזה מחפש האומן לפרש מחדש את השיר כך שאנשים אחרים יוכלו להגיד שיש לו מה להגיד, למרות שהוא בעצם בחר במילים של מישהו אחר בשביל להגיד את זה.

גישה נוספת, "הרנסאנס", קוראת לביצוע רענונים לשירים טובים, אך שלא שרדו את התקופה (רוב השירים בקטגוריה הזו באים באופן טבעי משנות ה-80). גישה זו תופסת גם לגבי ביצועים חוצי-ז'אנרים, כאשר המטרה אז היא בדרך כלל להציל מלודיה טובה מעיבוד וביצוע נוראיים, כמו שעשו הסקוטים ההם לבחורה ההיא מאז.

הגישה השלישית, בה אני דוגל, היא שיטת ה"Happy Fun Guy" שרואה בקאבר אלמנט חשוב-אבל-לא בהופעה. בגישה כזו, עצם המצאות הקאבר חשובה יותר מכל שאר הפרטים, ומאפשרת מעבר בין הקטגוריות השונות לא הבדל דת, גזע ומין. נקודת מבט זו הובילה אותי לבצע במהלך חיי מגוון רב של גרסאות כיסוי בהופעות, החל מ"רנה" של אריאל הורוביץ, דרך  Tik Tok של Kesha (שיר אדיר),    Rent ,Dust in the Wind של ה-Pet Shop Boys,  ועוד רבים וטובים. כל אחד מהם בוצע, למעט מקרים נדירים, פעם אחת בלבד.

אך לאחרונה מתפתחת אצלי פילוסופיה חדשה, שבינתיים אקרא לה “Fuck You it’s a Fucking Live Gig”, שאומרת שבעצם לראות הופעות חיות זה כיף. ושירים טובים זה כיף. ושירים טובים בהופעה חיה זה כיף. והביטלס כבר לא קיימים מלא מלא זמן, וגם ככה הם אף פעם לא ביצעו את השירים הכי טובים שלהם בהופעות חיות.

אז Fuck You, אנחנו עושים קאבר ל-Penny Lane.

נכתב – בחדר שלי

שתפו אותי!
Share

Check Also

פופ בח' וע'

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *