הביטלס על הגג בהמבורג

ג'ון לנון – תנו צ'אנס לאלימות* – חלק שלישי ואחרון

שתפו אותי!

*מתורגם מספרו של אייס בקוורדס.

לקריאת החלק הראשון,  ג'ון לנון – תנו צ'אנס לבולשיט, לחצו כאן.
החלק השני, תנו צ'אנס לאסיד, נמצא כאן.

How do you sleep? – John Lennon

הוא חנק כמעט למוות את חברתו, מיי פאנג, והשאיר חבורות אדומות עמוקות סביב הצוואר שלה. הוא כמעט הרג את הגיטריסט שלו, אד דייויס קטן הקומה, כשחבט בראשו עם מאפרת אבן גדולה וגרם לו לאבד את ההכרה. הוא שבר שן של מוזיקאי אחר בעוד התקף זעם מחורפן ושיכור. ולבחור אחר הוריד חתיכה מהאף בנשיכה ושבר את הסקסופון שלו. יאללה חגיגה. רוק אן רול!

הבעיה עם שגעון גדלות היא, כמובן, שככל שאתה עולה גבוה יותר, ככה גם תיפול יותר. ולנון עמד ליפול דרך ארוכה ביותר.

"היה בלנון זעם שהיה איתו במשך כל יום בחיים שלו", אמר מפיק השלום ג'ון בראוור, שראה מספיק מלנון שמאחורי הקלעים בשביל לדעת.

זמן קצר אחרי פסטיבל השלום שלא היה, לנון נשבר ולעולם לא החלים. הוא הצטרף לטיפול בצעקות, וצעק וצעק וצעק (היה לו הרבה על מה לצעוק).

"לג'ון היה בערך הכי הרבה כאב שראיתי בחיי", אמר ד"ר ארתור ג'אנוב, אבי שיטת הטיפול בצעקות. "LSD הוא הדבר ההרסני ביותר שאי פעם התקיים לבריאות נפשית. עד היום אנו רואים אנשים שהיו על LSD, ויש להם תבניות גלי מוח שונות, כאילו ההגנות שלהם קרסו לגמרי. זה נשאר. אני חושב שטימות'י לירי הרס כל כך הרבה אנשים בכך ששיבח את ה-LSD. זה סם מאוד מסוכן."

ב-1971 לקח לנון צעד פאתטי אחרון לעבר תפקיד מנהיג הצעירים הגדול לו היה כמה כל כך. אבל הפעם הוא ללא ספק הוריד את הסטנדרטים שלו מ"המורה הרוחני של העולם" לפשוט "מנהיג פוליטי קיצוני" בסיסי. "גיבור מעמד הפועלים" בעצמו, ג'ון לנון.

אז עכשיו הייתה לנו את דמות כוכב הרוק המיליונר נושא נאומים "למען הפועלים המנוצלים של העולם". ואז, רגע אחרי זה, צועק ומקלל את העוזר האישי שלו על שלא סיפק לו את החפצים המפוארים שלו תוך זמן ראוי. פפפפפף.

על מנת לקדם את "המהפכה", לנון התחבר עם אבי הופמן וג'רי רובין, שניים מגדולי מנהיגי האסיד של שנות ה-60. ואלו היו מסוג האנשים שלנון (שבסתר ליבו חיפש אחר מי ללכת) הרגיש שיובילו את ארה"ב לעתיד המרהיב והמהפכני של אחרי שנות ה-60.

הביטלס בהמבורג עם סטוארט סאטקליף (משמאל)
הביטלס בהמבורג עם סטוארט סאטקליף (משמאל)

 […]

אז בכל מקרה, המנהיג הקיצוני המשופר, ג'ון לנון, החל לכנס מסיבות עיתונאים בהם הביע תמיכה בשחרור כל האסירים האלימים מבית הכלא "אטיקה" [בצפון מדינת ניו יורק – י.ג.]. לנון הספיק להתגורר בארה"ב רק כחודשיים, אך הנה הוא כבר היה מוכן לרפורמה טוטאלית של מערכת המשפט הפלילי שלנו. איזה גבר.

למרות זאת, אישה בקהל לא אהבה את הדברים:

"אתה בונה גנבים ורוצחים כגיבורים!" קראה. היא המשיכה והסבירה שכתושבת ניו יורק, פחדה ללכת ברחובות בלילה בגלל אותם פושעים אלימים, וזו הסיבה שרצתה להשאיר אותם בכלא.

מה שהוביל לתגובתה של יוקו אונו:

"אני יודעת שזה נשמע קלישאתי, אבל כל מה שהם צריכים זה יותר אהבה," אמרה יוקו. רגע ג'ון ויוקו קלאסי. דוחפים את המוצר שלהם ומצילים את העולם, הכל בעזרת קליפ אודיו יחיד.

יוקו המשיכה:

"אתם יכולים לשמור אותם בכלובים כמה שתרצו, אבל אלא אם כן תתנו להם אהבה הם רק יהפכו יותר מיואשים ואלימים".

(כמה שנים לאחר מכן, פושע אלים איים לחטוף את בנם של הלנונים, שון. ג'ון ויוקו פנו מיד ל-FBI ועשו כל שביכולתם לדאוג שהחוטף הפוטנציאלי יישאר בכלא לזמן ארוך ביותר. עד כמה שאני יודע, לא נעשו שום מאמצים לרפא את החוטף מעבריינותו בעזרת ה"אהבה" המדוברת של ג'ון ויוקו. ואגב בית הכלא "אטיקה", שם מוחזק מארק דייוויד צ'פמן מאז שהורשע ברצח של ג'ון לנון. יוקו אונו הפצירה ברשויות הכלא לא לשחרר אותו מוקדם).

ערב הבחירות לנשיאות ב-1972, בין ניקסון למקגוברן, "מנהיג הפועלים הקיצוני" ג'ון לנון התכנס בדירתו המודרנית של ג'רי רובין בניו יורק כדי לצפות בתוצאות הבחירות בטלוויזיה. כשניקסון ניצח בתבוסה, לנון נתקף מתקפת זעם של צרחות, שכרות וקוקאין (מופתעים?). הרי, ג'ון לנון לא עמד לקבל את המהפכה שלו אחרי הכל. שיט. שיט. שיט. הוא הוקיע במרירות את כל המהפכנים כ"יהודים לחוצים מהמעמד הבינוני!". הוקיע את כולם.

ג'ון לנון. תמיד המושלה, אף פעם לא המשלה. תמיד הנבגד, אף פעם לא הבוגד.

מעניין להשוות בין ג'ון לנון המנהיג הפוליטי הקיצוני למנהיג הצעירים הגדול השני משנות ה-60, בוב דילן.

בוב דילן (יחד עם ראם דאס, אר. קראמב ואולי עוד אחד או שניים) הוא אחד מהאייקונים היחידים משנות ה-60 שהצליח לשרוד את התקופה עם נשמה פחות או יותר שלמה. ואם אתה לא מאמינים לי, פשוט תעיפו מבט ברשימה הארוכה של נפגעים.

שלא כמו לנון, שקפץ על כל הזדמנות לשחק את תפקיד "מנהיג הצעירים" הגדול, דילן לא רצה שום חלק בתפקיד. "אני רק מוזיקאי", מחה בלי הפסקה. "פסטיבל הוודסטוק הזה היה הסך הכל של כל הבולשיט הזה".

דילן החל להיגעל כל כך מההצקות של אומת וודסטוק שב-1969 הוא בכוונה הוציא את האלבום הכי גרוע שהיה יכול, “Self Portrait”, שאותו, במילותיו שלו, "הוא מילא בחרא". הוא אפילו הפך את זה לאלבום כפול, כדי שיהיה ממש מלא בחרא. אחר כך הוא בילה בערך עוד 10 דקות בלהרכיב איזשהו ציור בשביל העטיפה. "רציתי לעשות משהו שהם פשוט לא יוכלו לאהוב בשום מצב, שלא יוכלו להתחבר אליו. כדי שהאנשים האלה פשוט ישכחו ממני".

לעומת היחס של ג'ון לנון. בראיון המפורסם שלו ל"פלייבוי" לנון חזר ואמר שהוא לא "מנהיג" ושאין למעריציו זכות לצפות ממנו להיות כזה (מאיפה הם קיבלו את הרעיון הזה?). אך בכל זאת, ברגע הבא, מצהירה יוקו אונו:

"אנשים כמו (הנשיא) קרטר מייצגים רק את המדינה שלהם. אני וג'ון מייצגים את העולם".

או במילים אחרות, ג'ון ויוקו הם "מנהיגים עולמיים" הרבה מעבר להשפעה של נשיאים אמריקאים פשוטים. אלוהים, איזה אמני בולשיט חסרי תקווה וזייני שכל הם היו, ג'ון ויוקו.

בכל מקרה, לא הרבה אחרי שהוקיע את ג'רי רובין וכל אותם רדיקלים "מזויפים", לנון עבר לגור בלוס אנג'לס לתקופת "סוף השבוע האבוד" המפורסמת שלו, וצעק עוד קצת, הפעם בציבור. בקצרה, לנון התחרפן לגמרי, לפי התבנית הקבועה שלו, באורגיה של אלכוהול, סמים ואלימות חסרת טעם.

לנון בסוף השבוע האבוד
ג'ון לנון ומיי פאנג

הוא חנק כמעט למוות את חברתו, מיי פאנג, והשאיר חבורות אדומות עמוקות סביב הצוואר שלה.

הוא כמעט הרג את הגיטריסט שלו, אד דייויס קטן הקומה, כשחבט בראשו עם מאפרת אבן גדולה וגרם לו לאבד את ההכרה.

הוא שבר שן של מוזיקאי אחר בעוד התקף זעם מחורפן ושיכור.

ולבחור אחר הוריד חתיכה מהאף בנשיכה ושבר את הסקסופון שלו. יאללה חגיגה. רוק אן רול!

לנון העלה השערה בפני מיי פאנג לסיבה אפשרית לזעם האלכוהולי שלו, והאזור הסיוטי אליו היה מדרדר כל פעם שהשתכר: "אני חושב שזה אולי בגלל כל האסיד שעשיתי בשנות ה-60".

מאוחר יותר, כמובן, הפריך לנון את ההשערה הזו, כשטען שמעולם לא פגש מישהו שחווה השפעות שליליות כתוצאה מאסיד. אה, באמת? אולי לנון היה צריך להתחיל בלהסתכל במראה. אבל הנה דיבורים סותרים טיפוסיים מפי לנון בנושא: "מעולם לא פגשתי מישהו שהיה לו אי פעם בחיים פלאשבק, ואני עשיתי מיליוני טריפים בשנות ה-60, ומעולם לא פגשתי מישהו שהיו לו איזשהן בעיות"… "כל הבולשיט הזה על מה שזה עושה לאנשים זה בולשיט"… "היחידים שקפצו מחלונות בגלל זה היו אלה שהיו בצבא. אני מעולם לא הכרתי מישהו שקפץ מחלון או הרג את עצמו בגלל זה".

ג'ורג', שמעולם לא ידע להיות בשני הצדדים עם הגמישות של הלשון של לנון, הצביע על המובן מאליו כאשר סקר את ההריסות מאינספור נפגעי האסיד משנות ה-60: "תמיד היו דיבורים על אנשים שקופצים בפני מכוניות ומחוץ לבניינים (כשהם על LSD). אני יכול להבין את זה, כי אתה באמת פתאום חווה את הנשמה כחופשיה וחסרת גבולות".

לילה אחד בתקופת סוף השבוע האבוד שלו לנון התחרפן לגמרי ושבר כל סנטימטר בבית שבו הוא ומיי פאנג שהו. כשהבית כולו מפורק לחתיכות ומבלי שום דבר אחר להרוס, לנון פנה אל החפץ היחיד שנשאר יחסית שלם, והחל לחבוט במזרן ולמשוך החוצה את המילוי בזמן שצעק שוב ושוב:

"זו הכל אשמתו של רומן פולנסקי!!"

[…]

בוקר למחרת, כשלנון התעורר ובחן את ההריסות שהביא על ביתו שלו עצמו, הוא שם לב שהוא הרס גם את אחת מהגיטרות שלו.

"כל השנים האלה, זו הפעם הראשונה שהרסתי משהו שלי", אמר לנון בעצב, אוחז בראשו בחרטה. כי הוא היה אומן רגיש. ג'ון לנון.

לבסוף, יוקו אונו תפסה את לנון וסגרה אותו בחזרה בדירה בבניין דקוטה לארבע השנים הבאות. כדי להירגע. שם הוא נשאר בבידוד והפרדה, כאילו בהסגר מיתר האנושות, למעשה אסיר של הפרסום שלו והאופי ההרסני והממאיר שלו עצמו.

כדי לגרש את כל הדיבוקים, ג'ון ויוקו הפכו אובססיביים בנוגע למיסטיקה. "הלנונים ראו קסמים גם כאמצעי לניהול משברים וגם כנשק האידיאלי", אמר ג'ון גרין, קורא קלפי הטארוט הקבוע הראשון של יוקו אונו.

על פי גרין, אשר הצטרף ליוקו לנסיעה, יוקו ביקרה בדרום אמריקה כדי לפגוש עם מכשפה קולומביאנית מפורסמת בשם לינה. יוקו שילמה למכשפה 60,000$ כדי שתגן על יוקו מפני אויביה הרבים, ותגדיל את כוחה ועוצמתה. למרבה הצער, על מנת שהכישוף יעבוד, הייתה המכשפה צריכה לערוף את ראשה של יונה לבנה ולתת ליוקו לחתום את שמה בדם היונה. איך זה כתמונה לזכור על פיה את "גורואית השלום" הגדולה, יוקו אונו: שחיטת יונה לבנה כדי לזכות בעושר ועוצמה.

[…]

"אם היה ג'ון נשאר באנגליה זה לא היה קורה", אמר ג'ורג' הריסון על הרצח הטראגי של לנון. לא הרבה זמן לאחר מכן, מעריץ ביטלס מטורף שחשב שג'ורג' הוא "מכשף" ששולט לו במוח פרץ לטירה האנגלית של ג'ורג' עם סכין קצבים ודקר אותו עשר פעמים. סביר להניח שג'ורג' היה מת לולא הייתה שוברת אשתו מנורה גדולה על ראשו של הפורץ. אחרי זה, ג'ורג' די חזר להיות "הביטל השקט".

קח שלוק מהכוס המיוחדת של ד"ר לנון

אך עדייו נשארה חתיכה חסרה בפאזל: מה היה לא בסדר בג'ון לנון?

[…]

צילום של סטוארט סאטקליף
סטוארט סאטקליף

אולי היה זה סטוארט סאטקליף הקטן שהיה החתיכה החסרה בפאזל לנון. אותו לילה בהמבורג, גרמניה ב-1961 כשלנון התחרפן אחרי שבוע של בינג' אלכוהול וספיד וזיין לחברו הקטן סטוארט את הצורה בבעיטות חוזרות ונשנות לראש עם מגפי הקאובוי השפיציות המפורסמות שלו (האם היו אלה מגפי ביטלס?). והשאיר את סטו לשכב שם על המדרכה בערימה מדממת ומעולפת.

"ג'ון נשלט אז על ידי אחד מהתקפי הזעם הבלתי נשלטים שלו", כתבה פאולין סאטקליף, אחותו של סטו, חוזרת על דבריו של סטו אליה זמן קצר לאחר המתקפה. "הוא בעט בסטו שוב ושוב ובעט בו בראש. היה זרם דם מהראש של סטו כשג'ון התעשת סוף סוף. ג'ון הסתכל על סטוארט וברח, מזועזע ומבוהל. פול מקרטני היה שם כשהתחילו לריב אבל לא יכול היה לעשות שום דבר כדי לעצור את פרץ האלימות המטורף שבא פתאום. פול עזר לסטוארט, שדימם מהראש ומהאוזן, ולקח אותו לחדר שלהם… אני משוכנעת שהבעיטה הזו היא מה שהובילה לבסוף למוות של סטוארט. אני יודעת שג'ון תמיד ראה בעצמו אחראי למוות של סטוארט. יוקו אונו סיפרה לחברה, מארני הייר, את מה שאמרתי על הזעם שלו ועל איבוד השליטה עם סטוארט והבעיטות והאגרופים שנתן לו. ג'ון סיפר ליוקו שהוא נעל את המגפיים בצבעי זהב וכסף שלו, עם השפיץ המחודד".

זמן קצר לאחר התגרה, סטו סאטקליף החל לסבול מכאבי ראש נוראיים ואלימים, ומת משטף דם למוח בגיל 21.

"בדיקה שלאחר המוות גדילתה שלסטוארט הייתה פגיעה בגולגולת, כאילו ממכה או בעיטה", כתבה פאולין סאטקליף.

"החדשות הנוראיות (על מותו של סטו) פגעו בביטלס כמו פצצה", כתב ג'פרי ג'וליאנו, הביוגרף של הביטלס. "ג'ון לנון פרץ בצחוק היסטרי, מבלי שהיה יכול להפסיק".

בין אם ג'ון לנון באמת הרג את סטוארט סאטקליף או לא, לנון עצמו חשב שהרג אותו. לנון הרגיש אחריות אישית למותו של סטו עד יומו האחרון. והיה רדוף אשמה כל חייו, והודה בכך למספר חברים קרובים כולל הגיטריסט שלו, ג'סי אד דייויס.

מעריצי הביטלס, כמובן, נחרדו וזעמו לשמע הפגיעה הזו בקדוש ג'ון לנון. ולאחר מכן פאולין סאטקליף החלישה את טון האמירות המקוריות שלה, סביר שכתוצאה מכל הלחץ מכיוונם של כל הביטלמנים הזועמים.

[…]

בשנותיו המאוחרות סבל לנון מסיוטים בלתי פוסקים, אותם תיעד במסירות ביומניו. בסיוט אחד הוא נמצא בגינה חשוכה, מוקף בגופות חסרות ראש אשר מציקות לו.

הביטלס על הגג בהמבורג
מגפי ביטלס

לנון נושא את ראשיהם בידיו ומחפש מקום להחביא בו את הראשים הכרותים היכן שלא ימצאו אותם.

הוא סבל מרגשות אשם עצומים, אותו בחור ג'ון. כל חייו. וזה מה שהרס את כל המצעד הנהדר שחייו היו יכולים להיות. כל צעד לאורך הדרך. רגשות האשם שהטרידו אותו היו מה שדחף אותו להצלחה הגדולה שלו, ומה שהרס אותו. זה גרם לג'ון לנון, האיש שהיה לו הכל, לרצות בייאושו להיות מישהו אחר. כל אחד אחר. אם רק יוכל היה להחליף את המוח שלו במוח אחר. או כפי שלנון עצמו אמר זאת: "הסיבה היחידה שאני כוכב היא בגלל ההדחקה שלי. שום דבר לא היה מושך אותי דרך כל זה אם הייתי 'נורמלי'".

וישנו עוד גורם לקחת בחשבון: המניעים של ג'ון לנון בכל זה.

אין ספק שג'ון לנון היה חתיכת חרא רצינית. אז אתה מתחיל לתהות לגבי כל עניין תדמית ה"גיבור עם רגלי חימר". כי זה היה עלול להיות משהו הרבה, הרבה יותר גרוע.

"אני הייתי זה שכל ההורים של הילדים האחרים היו אומרים 'תתרחקו ממנו'", אמר לנון, בגאווה. "כי הם ידעו מה הייתי. ההורים זיהו אינסטינקטיבית שהייתי טראבל-מייקר, כלומר, שלא הייתי קונפורמיסט ושהייתי משפיע על הילדים שלהם, מה שעשיתי. עשיתי כמיטב יכולתי להרוס את ביתו של כל חבר. חלק מזה כיוון שקינאתי שלי לא היה את הבית הזה, כביכול".

ואתה תוהה אם הצד הורס המשפחות הזה של ג'ון לנון נעלם בדרך קסם עם ההצלחה של הביטלס. או האם בעצם ג'ון לנון התענג על תפקידו כמוביל הנוער בשנות ה-60, חלילן פסיכדלי, מכניס מכשול גדול ככל שיכל בדרכו של דור שנות ה-60 המפורסם. מה שהפך בן נגד אביו, ובת נגד אמה.

ותקלטו את זה. היה עוד שיר סמים מפורסם באלבום (עם השם הראוי) Revolver (כי הרי זה היה אקדח טעון, לא?)

לצד Tomorrow Never Knows, שיר ההלל של לנון למיסטיקה כימית, היה עוד שיר סמים ב- Revolver. לשיר קראו "דוקטור רוברט". והוא סיפר על רופא מפורסם בניו יורק, שהיה מוערך מאוד בקרב החבורה של אנדי וורהול, שהיה מפורסם בכך שהיה מזריק לפציינטים שלו קוקטייל מיוחד עשיר בוויטמינים ומעורבב עם אמפטמינים טהורים. ספיד, בייבי. הפציינטים שלו היו עוזבים את משרדו של ד"ר רוברט ללא כאב. על גג העולם. בבריאות מושלמת ומלאי אנרגיה!

 איזה שיר זה, ד"ר רוברט. הביטלס שרים חלק מההרמוניות המתוקות ביותר שלהם בשיר הזה. “Well, well, well,  you’re fe-e-e-eeling fine . .”, הם שרים, כמו רביעיית בארברשופ. או אולי כמו חבורת זמר עליזה לקריסמס, שרה שירי תפילה עם מצב רוח טוב. רק שהביטלס שרו על אותה תחושה חמימה ונפלאה שבאה עם הרָאש שבא עם מת'-אמפטמינים, כשזה מוזרק היישר לתוך הדם, ואז נשאב מידית לתוך הלב שלך, ואז מיד זורם לעצם הראש שלך!

Well, well, well… אתם באמת מרגישים בסדר עכשיו.

"קחו שלוק מהכוס המיוחדת של ד"ר רוברט", שר לנון, בכזו מתיקות.

חברו של לנון פיט שוטון סיפר כמה התרגש ג'ון לנון מהחדרת רמז הסמים הזה, הרמז למת'-אמפטמינים, הבדיחה הקטנה הזו, לתוך אחד משירי הביטלס הקטנים והתמימים שלו.

"כשג'ון השמיע לי לראשונה את […] ד"ר רוברט, הוא היה נראה נרגש מאוד מהאפשרות שמיליוני רוכשי האלבום הפוטנציאליים ישירו עם זה בתמימות", כתב שוטון.

אה, איזה קטע מגניב ממי שנולד להרוס בתים, לא?

[…]

ג'ון לנון חותם למארק צ'אפמן, שעות ספורות לפני שירצח על ידו
ג'ון לנון חותם למארק צ'אפמן (מימין), שעות ספורות לפני שירצח על ידו

אז הנה לכם. מנהיג הנוער הגדול של שנות ה-60, ג'ון לנון. החלילן מהמלין של הדור שלו. טווה החלומות האדיר. הוולרוס, בעצמו. בשיר אחד מפציר לנון במאזיניו לקחת סם אחד, LSD, כדי לשנות את מוחם ברמה העמוקה ביותר של המודעות הרוחנית שלהם. ואז, ממש בשיר הבא, ג'ון לנון מכניס לך סם אונס למשקה.

ג'ון לנון.

שתפו אותי!

Check Also

פופ בח' וע'

לכם זה אולי נשמע כמו עוד שיר פופ שכבר שמעתם עשרות כמוהו, בביצועם של ילדי …